מאזן שנתי

עם דמדומי שנת התשע"ד שחלפה עלי לטובה, בטרם תעביר את תפקידה אל שנת התשע"ה - הבאה אחריה במילוי התפקיד ההיסטורי, ובכדי שלא אמצא עצמי חלילה 'תוהה' על הראשונות ושואל את עצמי: הכיצד זה לא הותרתי את חותמי על חיתומה של השנה?

לפיכך, רואה אני לנכון לערוך 'חשבון נפש' קצר וממצה עם תחנות שונות שעל פניהן חלפתי במהלך השנה שחלפה, תוך שאני נושא את עיני אל הסביבה, ומבקש לבחון: האם אני יוצא מכאן עם איזה שהוא מסר סביבתי?

התמונות השונות שאני מצרף כאן, מהוות מדגם לא ממצה למסרים השונים שאני מנסה להעביר במאמרים השונים שהעליתי כאן לאורך תקופת חייו הקצרה של הבלוג. תבואנה אותן דוגמאות שיצאו מן הכלל, ללמד על הכלל כולו - גבאי בתי הכנסת ונאמני-הנקיון הלא רשמיים, במקומות פזורותיהם השונים, הפועלים כולם למען המטרה המשותפת והנעלה של הפיכת השהיה בסביבתם לנעימה ולתרבותית יותר.

***

אפתח בכבוד האכסניה של בית המדרש 'תולדות-אהרן' בשכונת 'מאה-שערים' הירושלמית, אותה שכונה ואותה חסידות הזוכות מעת לעת לקיתונות של ביקורת - פעמית רבות ללא כל אבחנה ובצורה גורפת, הכורכת יחד רעים וטובים. כאשר, מטבע הדברים, אותם יחידים יוצאים נפסדים בשל חזות הכלל, ואין ניתנת להם כלל זכות התגובה, כפי שניתן להתרשם מן הדברים הבאים - אותם מצאתי בספר 'מאה שערים שלי' שהוציא זה עתה לאור, ידידי הסופר ר' בנימין קלוגר: 

"מעניין להביא כמה משפטים שכתב אלי חוקר-עמית, ובמיוחד הקטע האחרון, על ביקורו במאה שערים בשעה שטרם כניסת השבת:

'בהתחלה יש תנועה תזזיתית לחוצה, שנקטעת בצפירות המשתיקות את ההמולה. אחר כך הולכים הגברים ובניהם לבתי הכנסת, נקיים וממורקים. בעקבות הגברים יוצאות הנשים לשוח בניחותא בין כיכר השבת למחנה שנלר. העגלות עמוסות תינוקות, וסביבן משתובבים ילדים בחולצות לבנות. לפתע, גל של 'לקראת שבת לכו ונלכה' פורץ ממניינים חבויים מעבר לכל פינת רחוב.

לאחר תפילת ערבית יוצאים הגברים מבתי הכנסת וחוזרים לביתם, ומזלגות וסכינים מקרקשים, ומבעד לחלונות הפתוחים נשמעות זמירות שבת, מתגעגעות ודועכות, עד ששבה הדממה.

ועל הקירות גרפיטי וכתבי פלסתר המאשימים זה את זה, וכולם את המדינה במעשים שהנייר לא אמור לסבול. האותיות שחורות משחור, והמילים אכזריות. אבל האנשים מאירי פנים, שוחקים ויפים'.

ועוד בענין זה:

'בערב סוכות תשל"ב, התבטא ראש העירייה טדי קולק ש...צריכים לשרוף את מאה שערים. גם ישיבת מועצת עיריית ירושלים לא הורידה את הלהבות שהוא יצר בהבל פיו, וכעבור עשור התבטא שופט בית המשפט העליון - בתפקידו על מערכת הבחירות - שמאה שערים מטונפת ומלוכלכת. אף הוא לא חזר בו אם כי הצהיר כי התכוון למודעות הרחוב ה'ענקיות', הן במערכת הבחירות ובמיוחד במודעות האבל שהן חורגות מכל פרופורציה ומודבקות בצורה פראית ובלתי מתחשבת, ובעיקר אינן נתלשות גם לאחר זמן' ".

עד כאן מתוך ספרו של קלוגר.

***

לא אכנס כאן לסוגיה סבוכה זו, שניתן למצוא לה סנגורים רבים, לצד קטגורים רבים. אלו מימנים ואלו משמאילים. את אשר יש לי לומר בענין הצגתי בעבר, אף הקדשתי לכך רשומה מיוחדת, ומן הסתם עוד יזכה הענין להתייחסות נוספת.

עתה, ברוח הימים שאנו ניצבים בפתחם - ימים של סליחה ויציאה לדרך חדשה מלווה בתקוות חדשות, אתן ביטוי דוקא לצד היפה של התופעה, ואבקש להוכיח כי גם אם הפרהסיה זקוקה עדיין לשיפור משמעותי, הרי שדוקא הרוח הרווחת בקרב תושבי השכונה, אינה זוכה לביטוי המגיע לה בתודעה הציבורית.

שתי התמונות המצורפות בזה, תמלאנה אם כן, את תפקיד מלמדות הזכות על פרטים נוספים רבים, שמטבע הדברים אינם תופסים כותרות, ובוודאי אינם מוצאים את מקומם על גבי קירות הרחוב.

האחת, מהן, מספרת את סיפורם של גליונות הנייר הרבים, הנושאים על גבם דברי תורה שונים, ומבלי משים מוצאים את דרכם אל האשפה. אז נכון, שלא מדובר כאן בקריאת קודש למחזור נייר. אולם, יש כאן בהחלט, קריאה לסדר מתבקש ורצוי, במקום הומה אדם שכזה, הזוכה בימות השנה בכלל, ובתקופת חגי תשרי בפרט, לביקורם של אלפים ורבבות, הפוקדים אותו מידי יום. 

***

מכאן, בתפנית חדה, לעיר בני ברק, שם צדו עיני שתי מודעות כתובות בכתב יד נאה ומסוגנן, שתלו בחדר המדרגות של הבית ברחוב חזון איש מספר 5. כאן, כבר אין מדובר בבית מדרש, כי אם בבנין מגורים מצוי, שזכה לאכלס בקרבו את הגאון רבי אריה לייב שטיינמן שליט"א. עובדה שהפכה אותו למוקד משיכה מרכזי, עבור מאות ואלפים הפוקדים אותו לאורך השנה. לצד הזכות הגדולה, נפלו, מטבע הדברים, בחלקם של השכנים, גם לא מעט חובות. שתיים מהן באות לידי ביטוי במודעות שהוצבו בסמוך לדירתו של הרב הממוקמת בקומת הכניסה אל הבנין.

מה בסך הכל מבקשים השכנים, ואולי, באי כוחם - בני ביתו של הגאון שליט"א באמצעות המודעות? האחת מבקשת: 'לא להשאיר חפצים אישיים בחדר המדרגות. לשמור על ניקיון חדר המדרגות והחצר. להימנע מהשלכת פסולת ובכללה בדלי סיגריות'. חברתה מבקשת להבהיר: 'כי עיתוני 'יתד נאמן' (גם אלו המונחים ברצפה) שייכים לשכנים ואינם הפקר'. זה הכל. לגיטימי בהחלט.            

***

ואל התחנה הבאה ב'מסע-ההתעוררות'. בה נמצא את עצמנו בעיר הדרומית אופקים, שם, במסגרת שיחה שערכתי עם סגן ראש העיר הרב אברהם דייטש, במהלך הקיץ האחרון, נוכחתי בהגעתה של מהפכת המיחזור עד לפתח לשכתו שבבנין העיריה.

אז נכון שאין בדבר משום חידוש יוצא דופן, מדובר בתופעה שכבר מזמן חוצה מגזרים ומעמדות. אולם, בכל זאת, נחמד לקבל מעת לעת, חיזוקים לנורמות-סביבתיות רווחות. כשמדובר באיש ציבור חרדי, הרואה חשיבות בעצם חיזוק המגמה, הדברים מקבלים משנה תוקף.

בתום השיחה, הוליכו אותי רגליי אל עבר אחד מבתי הכנסת המרכזיים בעיר לטובת תפילת מנחה. שם התבשרתי כי 'כחלק משיפור מראה בית הכנסת, הוחלט להחליף את הברזים הקיימים, בברזים משופרים - כיאה לבית מקדש מעט'. בהחלט שינוי מרענן, שמצדיק אזכור חיובי.

***

ובחזרה לירושלים, שבה פתחתי. בה, אבקש להתמקד בקצירת האומר בשלושה מוקדים שונים, שבהם הצטיידתי בתובנות שונות, שמכולן עולה מסר חד וברור: בני העם היהודי, בקשו ועדיין מבקשים למלא אחר הוראות התורה וההלכה המסורות לנו מאז מעמד מתן תורה, ודורשות מאתנו לנהל את חיינו תוך שמירה והקפדה על תנאים סביבתיים הולמים.

כך ניתן להסיק מעיון בגזיר העיתון שאני מצרף כאן, בו נראה הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, כשהוא שומר מרחק מה מספר התורה, בעת שהוא ניגש לנשקו. התמונה שהופיעה לצד תמונות נוספות במוסף שבת קדש שיצא לרגל מלאות שנתיים לפטירתו בשלהי חודש תמוז של שנה זו, מלמדת כמו יתר חברותיה על הנהגות שונות, שנכרו תוך כדי התחקות אחר מעשיו. תמונה זו מלמדת על נקיטת זהירות מצד הגאון זצ"ל, מלנשק את ספר התורה בפיו, כפי שהסיק מדברי הרמב"ם בהלכות 'שמירת נפש'.  

 

***

תמונות אלו מספרות על המאמצים הרבים הנעשים על ידי המופקדים על שמירת הניקיון והסדר בבית הכנסת 'הרמב"ן' ברובע היהודי שבעיר העתיקה. אחת מהן (מטושטשת מעט, ותזכה אי"ה בקרוב לשדרוג) מכילה בשורה לירוקים ומספרת על כך: 'שעם הכנסתן של מכונות הכביסה והייבוש לבית הכנסת, תזכינה מעתה מגבות הידיים, בהחלפתן לעתים תכופות יותר'. חברתה מעדכנת על כך שבהוראת הרב (נבנצל) שליט"א: 'ציוד שיושאר בבית הכנסת, ובמשך חודש ימים, לא ניתן יהיה לאתר את בעליו, רשאי יהיה בית הכנסת לעשות בו כפי הנראה בעיניו'. ומה עוד? תאי בית הכנסת נוקו מתכולתם, ומעתה, מתבקשים בעליהם להקפיד ביתר שאת על נקיון תאיהם ותכולתם. מודעה נוספת מבקשת לשמש כפה לתא, אצל בעלי קושי הקליטה, בעזרת איור מבודח על כך: 'שאינני פח זבל, אינני מתקן גניזה, אינני מחסן. אני תא פרטי של בעליו'. 

***        

אסיים מעין הפתיחה, ואתן ביטוי ליוזמה מבורכת, שבה נתקלתי בצורת מודעת ענק שקדמה את פניי ברחוב ריינס שבשכונת קרית משה - 'מנקים את רחוב ריינס לכבוד שבת' זעקו האותיות שחור על גבי כתום.

מספר הטלפון שהופיע בשוליה, הביא בעקבותיו שיחת מוטיבציה עם האחראי על היוזמה הפרטית. במהלכה נוכחתי לגלות, כי עדיין קיימים אנשים (מעטים אמנם) כמו האיש ההוא, שמאמינים בכוחו של היחיד לפעול על הכלל ולטובתו, ואולי אפילו, מי יודע, גם לפעול לשינוי של ממש בשטח.

אותו יהודי, עופר שמו, כך נראה, מאמין שזה אפשרי. הוא, מכל מקום, מנסה לפעול מכח אמונתו. על כך מגיעה לו ברכה מיוחדת להמשך הדרך.

***

זוהי בהחלט חתימה טובה לרשומה זו, ונקודת פתיחה לשנה טובה עוד יותר מקודמתה. אין טובה ממנה ללמד על כוחו של היחיד בהצגתה של רשות הרבים באור חיובי יותר.

שתהא לכולנו שנה טובה ונקיה.   

 

כך מצאתי את עצמי משמש כדוברו הלא-רשמי של ארגון קק"ל

 

לא קל להם השנה לאנשי הקק"ל, הם מותקפים מכל עבר, בכל מזג אוויר אפשרי, יהיה זה שלג או שרב, חורף או קיץ, אנשי השטח ימצאו את עצמם נתונים לחיצי הביקורת - ולא רק לאלו של הטבע.

כל עוד מדובר בהתגוננות מול עובדות, מול אנשים המעלים טענות הגיוניות פחות או יותר, חזקה על דוברת הארגון שתעשה את עבודתה נאמנה.

אולם, כשהעצים הדוממים הם אלו שמצויים במרכז, כשהם אלו שמשמיעים את זעקתם, או אז, הענינים בהחלט עלולים לצאת מידי שליטה.

***

אומרים שזה מתרחש אחת למאה שנה, אם אכן נכונים הדברים, הרי ששנתנו הנוכחית 'זכתה' להגיע לקו הגמר - כך לפי הסטטיסטיקות השונות. לא יודע, עבר כבר זמן רב מאז המאה הקודמת, כך שקשה לי להציב טענת נגד מול אותם שעומדים בתוקף על קביעתם הנחרצת.

כך או כך, אין צורך להפליג אל המאה הקודמת, גם לא לערוך השוואות. השנה הזו, היתה ללא כל ספק, שנה מאד לא פשוטה עבור יערות הקק"ל, וממילא גם עבור מי שמופקדים על אחזקתם ועל טיפוחם.

***

הסיפור הלא נעים - שאותו אני מלווה לכל אורכו, ואחריו אני עוקב בציפייה דרוכה מהולה בלא מעט חרדה, מתחיל אי שם בראשיתו של החורף, לפני כשמונה חודשים - באותו סוף שבוע שהפתיע אותנו עם סערת שלג שהותירה אחריה נזקים ומראות קשים - הלא המה כתובים על עיתוני אותם ימים.

לאותם הסבורים בטעות, כי היא חלפה לה זה מכבר, הרי שטעות גדולה היא בידם. היא עדיין כאן. היא אמנם כבר אינה עושה 'רוח', אבל תוצאותיה וספיחיה מהדהדים עדיין היטב בשטח.

כך לפחות נראים הדברים בעיניהם ונשמעים באוזניהם של יערני הקק"ל ביער ירושלים, העושים כאן מזה כמה חודשים, מידי יום ביומו, במסגרת שיקום הנזקים הקשים שחווה האזור כולו.  

במסגרת ביקוריי התכופים באזור, בפרט בשטח היער העוטף את העיר ירושלים  ממערב, אני משמש בעל כורחי ולדאבון ליבי כעד חי לשטחים נרחבים (נחרבים) מן היער - שמספר צוותים עסוקים בשיקומם מידי יום החל משעות הבוקר המוקדמות, ועד לשעות אחר הצהריים המאוחרות.

רעש המסורים המנסר את שלוות היער, מותיר אחריו - בלית ברירה - קטעים רבים של אדמה חשופה, השוקעת בדומייה הכללית שנוצרה סביבה.

***

כצופה מן הצד, וכמי שרואה - כמו רבים אחרים בהמשך קיומו ולבלובו של היער, חלק בלתי נפרד מנוף חייו, התקשיתי להתמודד עם המציאות החדשה שנוצרה.

שאלתי את עצמי, והפניתי את השאלות הלא קלות גם להנהלת הקק"ל - שמן הראוי לציין, היטו אוזן קשבת לדבריי, היטיבו להבין לתחושותיי, ואף יצאו מגדרם, על מנת להרגיע את רוחי הסוערת:

"האם אכן פעילות השיקום מפוקחת לפרטיה ולדקדוקיה. האם האחראים מטעם הקק"ל, מודעים מספיק לפעילותם של אנשי השטח (שברוב המקרים שבים בתום יום עבודתם - כשמאחוריהם, נגררות מכולות ענק הנושאות עמהן את תכולת העצים לאי שם, כששם -הם הופכים ל...'משטחים')?"

'אינני עוסק בהאשמות, לא זו מטרתי', הבהרתי, חזרתי והבהרתי באוזני דוברת הארגון. 'אני משמש בסך הכל כשופרם של עצי היער - המתקשים להשמיע את זעקתם'.

השאלות הן קשות - בפרט כאשר אינך איש מקצוע, הכל נראה לך קודר ומאיים, והופך את הירוק המלבב, לשחור ומדכא. 

***

על מנת לשלב מעט 'צבע' מרגיע בתמונה הקודרת - ובטרם אגש להצגת הדברים  באור הנכון, אספר כי בכל זאת, הפקתי 'רווח' צדדי כל שהוא מן הענין. תוך כדי שוטטות באזור האסון, התוודעתי לקיומה של גת עתיקה, אי שם בשיפולי שכונת 'הר-נוף' - לגת עתיקה שנחשפה בעקבות הסערה האחרונה - כתוצאה מקריסתו של עץ, שהתביית בתוכו, הנביט בו את שורשיו ופרס עליו את חסותו. זוהי אמנם 'נחמה פורתא', אולם, במצב הנוכחי, די בעצם נוכחותה, בכדי להחדיר מעט צבע לטבע - מוכה הגורל.

***

"אתם מוכרחים לעשות משהו בטרם תהפוך שכונתי 'הר-נוף' ל'הר' בלי 'נוף' ", כתבתי בבהילות ובנימת ייאוש שחפפה מעלי, לדוברת הארגון, "אנא ממך, עשי הכל בכדי להשיב לעצמי את האמון בארגונכם - שאני מחזיק את עצמי כאחד מאוהדיו היותר גדולים".

למען האמת, לא קל היה לי לרסן את עצמי מלהביע את תסכולי - נוכח המתרחש בשטח. אולם, חזקה עלי הבטחתי להמתין עם פרסום הדברים, עד לשמיעת עמדתו הרשמית של הארגון באשר למתרחש בשטח.

נאלצתי להמתין בקוצר רוח, כאשר כל העת יודע האזור שינויים של ממש, הכרחתי את עצמי להעלים עין ממראות לא מלבבים, לאטום אוזן למשמע קולות צורמים - העולים מקריסתם של עצים רבים.

בסופה של תקופת ההמתנה - שהתארכה מעט מעבר למצופה - בשל לו"זו הצפוף של חנוך צורף מנהל 'אזור ההר', יכולתי לסמן לעצמי בסיפוק, כי אכן, לא כל מה שרואים מ'שם', רואים מכאן, וכי על מנת לעמוד על עומקם של תהליכים המתרחשים בשטח, אין די בעין בוחנת מהולה בביקורתיות נוקבת.

רק בעל מקצוע של ממש - הבקיא בנבכי ובשורשי המציאות, מכיר מקרוב - היכרות רבת שנים את השטח, עוקב ומלווה מקרוב את השינויים המתרחשים בו. רק הוא יכול לספק את התשובות המקצועיות, למצוקות הצצות בשטח. חנוך צורך, לעניות דעתי ולמיטב הבנתי, התברך בתכונות הנדרשות וההכרחיות, האמורות להימצא אצל בעל מקצוע, המיטיב למלא את תפקידו נאמנה. אם קיים מושג של 'איש-שטח', הרי שהוא בהחלט מגלם אותו במלוא מובן המילה.

***     

הרגע המיוחל הגיע. יחד עמו הגיע אל השטח מר חנוך צורף - מנהל אזור ההר מטעם קק"ל, כשאליו מצטרפת דוברת הארגון.  

"שואלים אותי שאלות רבות", משתף אותי חנוך ב'חוויות' שמזמין עבורו תפקידו המציב אותו בחזית, תוך שהוא חשוף למידה רבה של ביקורת, "רבים חפצים להבין מה אנו עושים כאן. ישנם שאף רואים בנו כמי שעושים את עבודתנו 'קרדום לחפור בו' - משל יש לנו ענין בכריתת עצים לשם כריתה בלבד, ולא לשם בירוא היער ושיקומו. מטיחים בנו האשמות שווא, שלא היו ולא נבראו, ואף לא משל היו.

לנו כארגון מציקה העובדה שהופכים אותנו להורסי היער. אנו חשודים מראש ב'התנכלויות ליער'. בשעה שהדברים לא נכונים עובדתית, זאת מעבר לצורת היחס. אפשר לבקר, אבל לא להפוך אותנו לעבריינים. 

ישנם שלמרבה הצער, אינם טורחים כלל לברר עמנו את הדברים, בטרם יבואו להשמיע כנגדנו טענות קשות - שרובן ככולן נובעות מחוסר ידע בסיסי באשר לנתונים הקיימים בשטח, שלא לומר כי אינם מודעים כלל לקווי הפעולה המנחים אותנו בעבודתנו. הם שופטים אותנו על פי מראה עיניים בלבד, ומבלי שיבחנו את הדברים במבט מעמיק ומקיף.

חלק מן הטענות המופנות אלי יוצרות מצגת שווא - כאילו אין פיקוח צמוד שלנו על עבודות הכריתה, וכאילו הפועל הזוטר בשטח - שברבים מן המקרים נמנה על תושבי השטחים -  הוא זה שחותך את גורלו של העץ.

 

ישנם שאף מקיפים את טענותיהם ב'חבילי-זמורות' ומבקשים להוסיף בורות על בורותם: 'כי הנה, עובדה, מדוע למשל, אזור מסוים של היער 'זוכה' לטיפול מאסיבי - המותיר אחריו את השטח כשהוא חשוף לחלוטין, בעוד, ובמרחק לא רב ממנו, נעשה הטיפול בצורה הרבה יותר מתונה' ".

"אז מדוע בעצם", אני שואל את חנוך, ומבקש לשמש פה לרבים: יש צורך בכריתה כה מקיפה של עצים - שרבים מהם, כך נראה - לפחות ממבט שטחי, אינם מועדים לקריסה, וממילא, כך נדמה, אינם מהווים סכנה של ממש? האם אכן יש קשר - כפי שמורים השלטים המוצבים באזור, בין סופת השלג האחרונה, לבין העבודות המתבצעות בשטח?"

***

צורף:

"בעבר נקטנו בשתי פעולות: יצירת קווי חייץ - שגרמו להתמרמרות רבה, ודילול במקומות בעיתיים.  נכון להיום, אנו עסוקים באופן רשמי ומעשי ב'שיקום נזקי השלג'. בהתחשב בעובדה, כי בממוצע של עשר שנים, אנו עדים ל'שלג כבד' המכה ביער - כך לפחות מאז שנת 1992, ומותיר אחריו נזקים קשים.

'יער ירושלים', נטוע ברובו ב'אורן ירושלים' - הוא העץ שספג כאן את המכה בצורה הקשה ביותר. עצים אלו שנטעו בשנות החמישים-שישים בצפיפות רבה, אינם עמידים בפני שלגים. התוצאה הסופית: היער מתפתח, אבל השלג כנראה חזק ממנו. ישנם מיני אורנים שונים - שאינם ניתנים להבחנה בעין לא מקצועית. הם דומים אמנם, נמנים על בני משפחה אחת, אך שונים ביחסם לשלג. עובדה, אותם מינים לא קרסו, בעוד ו'אורן ירושלים' ספג מכה אנושה, זאת משום שעצי מין זה קרבים לקצה אורך החיים שלהם. כאשר, לשם ההמחשה, עצי ה'ברוש', רובם ככולם, שרדו את המכה בצורה טובה.

על מנת לסבר את האוזן, אספר כי עם תום הסופה, וכצעד ראשון שעשינו לצורך הערכת הנזקים,  קבלתי אישור להעלאת מסוק אל האוויר, המחזות שנגלו לעיני היו קשים מנשוא - 'כתמים' נרחבים ועצומים שיצרו העצים שקרסו. מכאן עברנו אל השלב הבא - מיפוי הנזקים. נכון להיום, אנחנו יודעים בבירור כי ב'הרי-יהודה' מוגדרים כ-17.000 דונם של יער, ככאלו שנפגעו קשה מהשלגים.

ללא ספק, מדובר בכמות עצומה - גם בקנה מידה של קק"ל, אמנם לא כולם שוכבים על הרצפה, אולם הפגיעה גדולה וברורה. כאשר מין זה של 'אורן-ירושלים' מהווה כשבעים-שמונים אחוז של סך הפגיעה הכללי.

וכאן, כאשר אנו ניצבים בפני השלב הבא - שלב השיקום בפועל, אנו שואלים את עצמנו: 'האם נכרות את היער כולו וניטע אותו מחדש? זה חסר הגיון. הלא, אין כאן חורש טבעי, שיאפשר שימוש לקהל! איך נרשה לעצמנו לפעול בצורה מאסיבית, שתותיר את היער חשוף לחלוטין, למשך חמישים השנים הקרובות?!' "

***

בשלב זה עובר צורף להצגת מדד הנתונים הכאוב:

"באופן כללי, אנו מדברים על כארבעה עשר אלף דונם שניזוקו בסביבתו הרי יהודה, כתוצאה מסופת השלגים האחרונה, כאשר רובו של היער ניזוק בדרגת נזק קשה - ובשפתנו דרגה 3 - בסקאלה. למרבה ההפתעה, נוכחנו לגלות כי אפילו אורנים רכים יחסית - בני חמש עשרה בסך הכל, נפגעים קשות. ידענו עד כה על הבוגרים, מבחינתנו היתה זו הפתעה לגלות שגם הצעירים אינם שורדים שלג שיורד במאסה כה גדולה.

באשר לסדרי העדיפויות במתן טיפול ראשוני לנזקי הסופה, הגדרנו לעצמנו כך: ראשית, יש לטפל באתרים קולטי קהל ובסביבת ישובים ומעברי דרכים. העבודות במקומות אלו עומדות תחת הכותרת של: שיקום נזקי השלג. לשם כך קבלנו אישורים. זה מה שמופיע בניירות העבודה. לצורך הענין, הגדרנו לעצמנו מה זה עץ שנפגע? לא רק מה שקרס, גם עצים נטויים, גם צמרת שנכרתה. אלו, למרות שלא נפלו עכשיו, יקח שנה שנתיים, אולם, הם יפלו מתי שהוא. על כך מעידים 'הכתמים' - הענפים היבשים הנראים בצמרות העצים.  

במהלך הערכת הנזקים (שאותן סיימנו ממש לא מזמן) ותוך כדי עבודות השיקום, גילינו דבר נוסף: עיקר הנזק נגרם לעצים הממוקמים בוואדיות ובשוליים. זו עובדה, שאין לי עדיין הסבר מדעי מדויק ביחס אליה. מכל מקום, ניתן להיווכח באופן ברור כי שם נמצאת רמת נזק הגבוהה ביותר (תוך כדי הדברים וכמענה לשאלותיי, מצביע צורף אל עבר נקודה שכזאת, הניצבת בסמוך למקום עמידתנו בחצרה האחורי של שכונת הר נוף).

לשאלתך, הנוגעת להבדלי הטיפול שאנו מעניקים למקומות השונים: אכן, אין אחידות. גילינו שבאופן כללי, כפי שצלמנו מהמטוס, הכביש הזה [שבו אנו עומדים עתה] מהווה את גבול הנזק שבין רמת 2 לרמת 3. לא הכל אחיד. למען האמת, אם אכן הכל [כריתת העצים] היה אחיד, היה הדבר מוזר. השלג גרם לנזקים ברמות שונות. לא כסחנו את כל היער בצורה אחידה. הנה, כאן ניכר ברור ההבדל, מבחינה טופוגראפית.

ביחס לשאלתך אודות צורת העבודה שלנו, ממנה עלתה לכאורה הטענה כאילו אנו אמורים לספק מכסה מסוימת של עצים כרותים מידי יום לקבלן העצים המעסיק עובדים שבדרך כלל מקורם בחברון: ראשית, למען האמת, ניסינו לא אחת לטפח עובדים יהודים, הצענו להם אפילו כי אנו נממן את הציוד, לצערנו, הענין לא הוכיח את עצמו בשטח. כפי שוודאי נוכחת לדעת, מדובר בעבודה סיזיפית הדורשת מאמץ וכושר גופני גבוה מאד.

בנוגע לאופן הפיקוח: ישנן שלוש רמות פיקוח: ראשית, לכל קבוצה מוצמד מפקח צמוד מטעמנו. מעליו ניצב מפקח אזורי, שעובר בכל האתרים, ומבקש לבחון מקרוב - בדרך כלל בתדירות של פעם ביום, מה קורה בכל אתר. מעליו, ניצב המפקח הגושי, המגיע בתדירות של אחת למספר ימים. נכון להיום, אנחנו פועלים בסביבת יער ירושלים בשמונה אתרים שונים, ובאזור יהודה בכלל בכחמישה עשר אתרים. עד כה השקענו בשיקום נזקי השלג סכום של כמליון ₪".

***

אם אבקש להגדיר את השינוי שנוצר אצלי כתוצאה מהשיחה הרוויה עם צורף, הרי שאומר זאת כך: הגעתי עם בטן מלאה, עמוס בטענות שונות שרבצו בקרבי משך תקופת המתנה ארוכה. תוך כדי מהלך השיחה ובסיומה, חשתי תחושת הקלה של ממש. ניתן לומר כי באופן כללי, התרשמתי כי אכן יש 'אבא' לכל הסיפור העגום של היער. למרות המראות הקשים, למרות כמויות העצים הלא מבוטלות, הנערמות כאן מידי יום - הדברים נעשים מתוך שיקול ותחת פיקוח הדוק ומתחשב, המתייחס גם לפרטים הקטנים. בגדול, קבלתי תשובות הגיוניות לרוב ככל הטענות שהעליתי בפנייתי הנוקבת לארגון (שבה שתפתי גם את 'אדם, טבע ודין', ואשר צונזרה על ידי בתקופת ההמתנה). נכון להיום, אני יכול לקבוע באופן די ברור, כי שורר אמון מוחלט ביני לבין הקק"ל, בכל הנוגע לתחום הטיפול - הראוי והמסור שהוא מעניק לשמירת היער.

***

בעתיד הלא רחוק, אתן אי"ה ביטוי נרחב לגל השרפות הקשה שפקד את האזור מוכה השלג. במסגרת זו אבקש להפריך טענות שונות ורוחות לוהטות ומתוקשרות, שהועלו כנגד הארגון תוך כדי התלהטות השריפות במוקדים השונים.

מצוי עמי בצקלוני, תיעוד נרחב של עבודות השיקום, שמן הסתם יהיה בו בכדי לשפוך הרבה אור על המדורה הגדולה והמתוקשרת, שנוצרה סביב הארגון, בעקבות מכת השרפות הקשה שידע האזור בשבועות האחרונים.

לצד אלו, תכלול אי"ה הרשימה התייחסות מרתקת למיזם ראשוני מסוגו, שאליו נחשפתי באופן בלתי אמצעי, על פי הזמנתו של צורף. תהיה בו, כך אני מקווה, 'הצתה מכוונת' שתאפשר הצצה לא שגרתית לתופעה לא מוכרת ולא מסוקרת.

היאזרו בסבלנות.

אחת מפינות החמד ביער, ששרדה איכשהוא את הסופה      

 

עבודות השיקום בעיצומן

 

 

 

 

חנוך צורף מנהל אזור ההר

 

 

השקעה לטווח ארוך

בס"ד

 

בנוהג שבעולם, מורגל האדם לבחון את כדאיות פעולותיו, בהתאם לרמת התועלת האישית שיפיק מן הענין. לא בהכרח, אכן זוהי צורת ההסתכלות הנכונה. יתירה מכך, מדברי חז"ל ניתן ללמוד, כי איכותה של פעולה זו או אחרת, נמדדת דוקא בהתאם לרמת התועלת שתפיק ממנה הסביבה, ולא עושה הפעולה עצמו. בעיני חז"ל, וכך הם מבקשים ללמדנו - ככל שהפן האישי אינו נלקח בחשבון אם בכלל, כך עולה רמת האיכות של הפעולה שנעשתה.

מקורותינו עמוסים בכל טוב דוגמאות - העוברות כחוט השני בתחומים רבים ושונים, המצביעות על מגמה זו. כולן, מכוונות למעשה לכיוון אחד - 'עולם חסד יבנה'.

לשם בנייתו ושכלולו של עולם תקין, מוכרח האדם להציב מול עיניו תנאי הכרחי ראשון במעלה: שכל פעולותיו תעשינה מתוך דאגה לטובת הכלל. טובת ההנאה האישית, טוב לה שתצטמק כמה שיותר.

אמנם, 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת', וברור הדבר, כי אל לנו לצפות מבן האנוש המצוי כי יפקיר עצמו באופן מוחלט לטובת סביבתו, על חשבון דאגתו לטובת עצמו. אולם, בכל זאת, את רוח הדברים, ניתן גם ניתן לאמץ ואף ליישם.

אין ספק כי הצבתם של הדברים לנגד עיננו, יש בהם בכדי להפוך את עולמנו לעולם מתוקן יותר ואת סביבתנו לידידותית יותר, כפי שעולה מתוך הדברים המובאים בזה:   

על הפסוק [ויקרא י"ט, כ"ד]: 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל', נאמר במדרש [מדרש תנחומא, פרשת קדושים, סימן ח'.]: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: 'אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב', לא תאמרו: 'נשב ולא נטע', 'אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם', שלא יאמר אדם: 'אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת !...  לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן".

חיזוק לדברים אלו מוצא המדרש במעשה באדריאנוס המלך, שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להילחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.

אמר לו אדריאנוס: 'אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים!'' אמר לו: 'אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותיי, ואם לאו, יאכלו בניי'. 

עשה [אדריאנוס] שלש שנים במלחמה וחזר ומצא לאותו זקן באותו מקום. מה עשה אותו זקן? - נטל סלסילה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס.

אמר לפניו: 'אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך', ואמרת לי: 'אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים'. 'הרי כבר זִכָּנִי המקום לאכול מפירות נטיעותיי, ואלה שבתוך הסלסילה מהן מנתך'.

מיד אמר אדריאנוס לעבדיו - 'טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים', ועשו כך. נטל הזקן הסלסלה מלאה זהובים, והתחיל הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו, וסח להם את המעשה.

הייתה שכנתו עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן. אמרה לבעלה: 'כל בני אדם הולכין והקדוש ברוך הוא נותן להם ומזמן להם טובה, ואתה יושב בבית חשוך באופל. הרי שכן שלנו כיבד את המלך בסלסלה של תאנים ומלא אותה לו זהובים. ועתה עמוד וטול סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים מן תפוחים ותאנים ושאר פירות יפות שהוא אוהב אותן הרבה. לך וכבדו בהן, שמא ימלא לך זהובים, כמו שעשה לשכננו הזקן. הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומלא אותו כל מיני מגדים תאנים ותפוחים וטען על כתפו וקרב לפני המלך ב'קופנדר' [סלסלה]. עמד ואמר: 'אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים'. אמר המלך לסרדיוטין שלו: 'טלו אותו ממנו וטפחו אותן על פניו'. עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותו על פניו עד שנפחו פניו, סימו את עיניו ועשאוהו דוגמא [הותירו בו רושם בל ימחה], והלך לביתו בפחי נפש כשהוא עשוי דוגמא, בוכה. והייתה אשתו סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים. וראתה אותו עשוי דוגמא ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה. אמרה לו: 'מה לך?' אמר לה: 'ששמעתי לך והלכתי לכבד את המלך באותו הסל, וטפחו אותו על פני. אילולי ששמעתי לך והטלתי אותו הסל אתרוגין, כבר היו מרגימין אותי את כל גופי בהן [כלומר, למזלי לא נשמעתי לעצתך - לצרף אל הסלסלה גם אתרוגים, כי אז היו רוגמים בהם את כל גופי...]'.

[מסקנת הדברים] - לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות. אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'למדו ממני, כביכול אני צריך, שנאמר: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם' ".

***

סיומת זו של דברי המדרש, זוכה לביסוס ממקור נוסף בדברי המדרש [ויקרא רבה, פרשת קדושים], המיטיב לבאר את משמעותה של ההליכה בדרכי הבורא:

"רבי יהודה ברבי סימון פתח: 'אחרי ה' א-להיכם תלכו' [דברים י"ג, ה'] - אמר רבי יהודה בן סימון: וכי אפשר לו לבשר ודם, להלך אחרי הקב"ה, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו: 'ה' א-להיך אש אכלה' [דברים ד', כ"ד]?

אלא, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, זהו שכתוב: 'ויטע ה' אלהים גן בעדן' [בראשית ב', ח'], אף אתם, כשאתם נכנסים לארץ ישראל, לא תתעסקו אלא במטע תחילה: 'וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל [ויקרא רבה, פרשת קדושים]".

***

מקור נוסף שיש בו בכדי להצביע על חשיבותו של מעשה הנטיעה, מצוי באבות דרבי נתן [נוסח ב', ל"א]:

"אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: 'הרי לך משיח', בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו [אבות דרבי נתן, נוסח ב', ל"א]".

***

התבוננות בדברים מובילה אל השאלה המתבקשת:

האם אכן כה גדול מעשהו של אותו זקן, עד כי זכאי הוא בשל כך כי יצווה המלך להושיבו על כסא של זהב, ועוד יצווה למלאות את סלסלתו בדינרים של זהב,. אמנם, אכן, יפה עשה בנטיעתו את הנטיעה, אולם, בשל מה זכה להערכה כה גדולה מאת המלך?  

גדולי המוסר בארו את דברי המדרש באופן זה:

האדם מטבעו הוא אנוכי, כל מעשה אשר יעשה, תחילה בודק הוא 'מה יצא לי מזה, תכלס', איך אני יוצא מרווח מן הענין?' בדרך כלל, כל פעולה שתיעשה על יד האדם, ימתין לו רווחה בצידה, באופן זה או אחר, היום או מחר.

הקב"ה, לעומתו, אינו כן. הוא נותן לאדם מבלי לבקש תמורה. הוא אינו חסר דבר, הוא אינו זקוק כלל לא לעולם ולא לבריותיו. הוא ברא את עולמו אך ורק לשם מטרה אחת - להיטיב. 

לשם כך גם ברא את האדם, והושיבו תיכף בגן העדן. הוא הלא יכול היה להושיבו במדבר - מקום שממה. מדוע בכל זאת, בחר לטעת עבורו עצים, ולהניחו במקום שהשהייה בו נעימה במיוחד? הכל עשה בכדי להיטיב עמו.    

את זאת הוא גם דורש מן האדם - תהיה טוב לזולתך, תיטיב עם בריותיי. 

***

הדברים באים לידי ביטוי מוחשי בשיחתו של אדריאנוס עם אותו זקן, כאשר הוא מבחין בו - כיצד ממרום גילו המופלג, הוא נוטע נטיעות, שספק גדול מאד, אם יזכה ליהנות מהם בחייו.

אדריאנוס המלך, המתנהל בעולם ועושה בו כבתוך שלו, בדיוק כשם שמלך יודע להתנהל - הוא בדרך כלל רק נוטל מבני חסותו, גם אם הוא נותן, הרי שהדבר נעשה בכדי שיוכל לקחת מהם דבר מה בתמורה.

הוא מביט על הזקן ועל מעשיו, ומבקש להבין את פשר הדבר: 'לשם מה אתה נוטע' - הוא מקשה לעברו, 'הלא לא תצא לך כל תועלת מהדבר?'

'נכון', משיב הזקן', 'אין לי מכך כלום, אולם, לא עבורי אני נוטע, כי אם עבור אותם שיגיעו אחרי. יתכן כי אני כלל לא אזכה ליהנות מפירות נטיעותיי, אולם, בני הדורות הבאים, יזכו ליהנות'.

כשנוכח אדריאנוס בצדקת הדברים, אחר שהעמידו הזקן על טעותו. ביקש לבטא את הערכתו אליו, באמצעות ההטבה הגדולה ביותר, שיכול היה להיטיב עמו, עבור מעשה שכזה - קטן הכמות, ורב האיכות.

***  

מקור נוסף לחשיבותה של הנטיעה, מצוי בדברי הגמרא (תענית כ"ג.):

"[בתרגום חופשי]חוני המעגל ישב ואכל סעודה. תוך כדי כך נרדם. עלתה סביבו שן של סלע ולא ראו אותו אנשים. כך ישן שבעים שנה. כשהתעורר ראה את אותו אדם שאוכל פירות מהחרוב. שאל אותו: האם אתה הוא ששתלת את העץ?
אמר לו: אני נכדו של אותו אדם שנטע. אמר לו: מכך אני למד שישנתי כבר שבעים שנה. ראה את חמורו שנולדו לו וולדי וולדות. הלך לביתו
ושאל: האם בנו של חוני קיים? אמרו לו: בנו נפטר, בן בנו קיים.
אמר להם: אני בעצמי חוני. לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, ושמע את חכמים שאומרים שהשמועות ברורות כמו בזמן שחוני היה קיים - שכל שאלה שנשאלה לחכמים היה מברר להם. אמר להם: אני חוני. לא האמינוהו ולא עשו לו כבוד כפי מה שראוי. חלשה דעתו. התפלל ומת.
אמר רבא זה מה שרגילים הבריות לומר או שיש לאדם חבר טוב או שהאדם בא לכלל מיתה.

***

מן הראוי לחתום את הענין בדבריו של הגאון מוילנא [כפי המובא בספר 'חזון ציון' לרבי יוסף ריבלין (עמוד 139) שכך כתב הגר"א לתלמידו רבי יהושע השיל בעל 'מצמיח ישועה' בטרם יצא דרכו לארץ ישראל], בהם מובעת משאלתו הכבירה:

"...לנטוע במו ידי יזכני ה' יתברך לנטע במו ידי עצי פרי בסביבות ירושלים לקיים 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם' ".