ספר תורה שרוי בצער ותמונתו תמשיך להתנוסס על גבי פחי האשפה גם לאחר שתסתיים מלאכת הרכבת הקואליציה. אין להם מחילה ולא רק להם - גם ליתר המפלגות שדאגו למלא את זמנם הפנוי של עובדי מחלקת התברואה.

 

 

מיכל המיחזור נועד במקורו להכיל בקרבו שאריות נייר. לאחרונה התגלה כי נמצא לו שימש נוסף - בעזרת דפנותיו המשמשות כלוח מודעות

 

 

למעלה מ-3 שבועות חלפו מאז קריסת העצים ועדיין לא נמצאו הזמן והדרך לפנותם

 

העתק מכתב שנשלח על ידי למר ניר ברקת ולחבריו במועצת העיר. עד כה לא התקבלה כל תגובה. גם לא נרשמה שום תזוזה. (מלבד תגובה זו שהתקבלה אצלי ממש עתה בתיבת הדואר):

"ישעיהו, שלום. ישבתי עם רה"ע בענין ותוך שבוע יאספו את כל גדמי העצים שנכרתו מפגעי השלג. בתודה, ישראל קלרמן. חבר הנהלת מועצת העיר".

למען ההגינות, אוסיף, כי עתה נודע לי מפי 'מקורבים למסדרונות העיריה', כי עובדי אגף התברואה מנהלים מזה מספר שבועות 'שביתה אילטקית' - מה שמוגדר כהתנהלות לפי הספר, מבלי לבצע את עבודתם ביתר התלהבות. ראש העיר מנהל מולם משא ומתן עיקש, תוך בחינת אפשרויות להפעלת קבלנים חיצוניים לביצוע העבודה המוטלת על עובדי האגף.
אם אכן כנים הדברים, הרי שהם מספקים הסבר חלקי למצב המתמשך והבלתי נסבל השורר ברחובות העיר.

 ***

 

בס"ד

מוצאי שבת ט"ו בשבט  26 ינואר 2013 (יום שליחת המכתב, מאז חלפו חמישה ימים נוספים ושינוי אין)
 

למר ניר ברקת ראש עירית ירושלים

שלום וברכה

הרשה לי להביע בשורות הבאות את התחושה המשותפת לרבים מתושבי שכונתי.

למיטב זכרוני חלפו מאז הסופה שפקדה את אזורנו וגרמה לקריסת עצים רבים כשבועיים וחצי, זמן רב מדי בכדי שהסבלנות שבה התאזרנו מאז תחלוף לה.

אני, יחד עם תושבים רבים, שכנים ומכרים, חולפים שוב ושוב ברחובות השכונה, מעיפים מבט אל צידיהם, מבקשים לראות אם משהו השתנה מאז, ונוכחים לדעת כי גם אם כן, אזי שלא הרבה. רחובות השכונה, רובם ככולם, מכוסים עדיין בפסולת עצים - אותם שלא צלחו את הסופה.

כאזרחים שאיכפת להם כיצד נראית שכונתם, ואף משלמים עבור כך תבין ותקילין מידי חודש בחודשו, מתקשים אנו להבין כיצד זה בעיר כה גדולה, בירתה של מדינתנו, המתיימרת להתעטר בכתר הנקיות והיופי, יכולים רחובותיה להידמות כשבילי כפר נידח באחד ממחוזותיו של העולם השלישי.

הנני משמש כפה לתושבים רבים, ושואל: האם שבועיים וחצי אינם מספיקים דיים, על מנת להחזיר את המצב לקדמותו (לפחות)? האם עיר כה גדולה אינה ערוכה להתנהל בעיתות חירום - לגייס כח אדם מספיק על מנת לטפל במפגעים בפרק זמן כה ארוך.

אין לי ספק כי ידיהם של אנשי מחלקות הנקיון והתברואה עמוסות עבודה, אולם, בכל זאת, האם לא ניתן לגייס כמה משאיות מקבלן חיצוני בתוספת כמה עובדים, על מנת לסלק את הפסולת המונחת בכל חלקי השכונה (ושכונות נוספות)?

***

כראש העיר וכמי שמצבה אמור להטריד את מנוחתו, ארשה לי להביע את תחושותיהם של רבים מתושבי שכונתנו:

אנו סבורים כי שכונתנו גדולה דיה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממצב הנקיון השורר בה.

לא נעים לומר, אך אם עד לא מזמן, נהגתי בכל עת שסרתי לבקר בעיר החרדית הגדולה בני ברק, ולהביט עליה מלמעלה למטה, הרי שהמצב עתה הפוך לחלוטין. השינוי הדרסטי שהתחולל בעיר בתחום זה לפחות, כפי שנראה בעיני המבקר בה לעיתים תכופות, פשוט מעורר קנאה.

*** 

אינני בא לקנטר, גם איני מנסה לפגוע ביוקרתו של איש. בסך הכל אני מבקש: קצת תרבות. אם אינני נמנה על צרכני אירועי התרבות השונים של העיר, איני נוטל חלק במופעי בידור וזמר. לכל הפחות אהנה מסביבה נקיה ואנושית.

הנני סבור כי מעט מאד נעשה בתחום זה בשכונתנו, ולא רק בימי סופה וסערה. מצב הנקיון זוכה כאן לציון גרוע ביותר גם בימים של שגרה.

נדמה כי הגיע הזמן לחולל שינוי. לצערי זמני אינו מאפשר לי להקדיש זמן רב מדי לענין זה הניצב גבוה בסולם העדיפויות. אולם, סאת הסבל הולכת ומתמלאת, ותקוותי, כי לא ירחק היום שבו זעקת ציבור תשובי השכונה תהדהד היטב בחוצות העיר ובמסדרונות העיריה.

בכבוד רב

בתקוה לשינוי מבורך

 

ט"ו בשבט מגיע חג לאילנות

כי האדם עץ השדה / על חשיבותם של עצי האילן ועל איסור 'בל תשחית'

המשמעות העיקרית של ט"ו בשבט, נוגעת אמנם לקביעת מועדי הפרשת תרומות ומעשרות ושנות הערלה, בהיות ט"ו בשבט מועד קובע לקביעת חנטת הפירות. כאשר כל פירות האילן שחנטו לפני יום זה שייכים לשנת המעשרות הקודמת, ואילו פירות שחנטו לאחר מועד זה שייכים לשנה הבאה.

***

ב- 100 השנים האחרונות נתווסף לט"ו בשבט מימד, שנעשה לידוע ולמוכר ביותר. עם תחילת שיבת עם ישראל לארצו נוצר ע"י אנשי העליה השניה והשלישית מחזור חגים ציוני. מחזור זה מורכב ממועדים ישנים שהוענק להם תוכן חדש, דוגמת ט"ו בשבט, ל"ג בעומר, שבועות ועוד.

במסגרת המאמץ הציוני לשוות למועדים מסורתיים תכנים חדשים ברוח הציונות, נעשה ט"ו בשבט לחג הנטיעות. זהו שינוי מרחיק לכת בטיבו של החג, אשר נותק מהקשרו ההלכתי.

כיצד אם כן הפך יום זה שהוא בעל גוון הלכתי מובהק, ליום שמתייחד באכילת פירות, במסגרת 'סדרי ט"ו בשבט' - שאינם נושאים  בהכרח אופי דתי, ובנטיעת אילנות?

***

נדמה כי אין זמן מתאים יותר מאשר יום זה בכדי לשוב אל המקורות - תרתי משמע, תוך הפניית מבט אל היחס המיוחד שמעניקים תורתנו הקדושה וחז"ל לעצי האילן בפרט ולצומח בכלל.

על הקשר שבין האדם לבין הטבע, מוצאים אנו את דברי הפסוק, המסיים את איסור 'בל תשחית' באילנות במילים: "כי האדם עץ השדה".

כשם שהאדם נתון להשגחה העליונה, כן גם העצים נתונים להשגחה העליונה, וכפי שמצינו (מדרש רבה בראשית פרשה י'): "אמר רבי סימון אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל".

***

כה רבה חשיבותם של עצי האילן, עד כי נתקנה ברכה מיוחדת על ראייתם (ברכות מ"ג:) כך למדים אנו מדברי הגמרא (ברכות מ"ג:): "אמר רבי יהודה, היוצא בימי ניסן ורואה אילנות כשהם מלבלבים, אומר: 'ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בהם בני אדם' ".

ברכה מיוחדת זו, מגלה על רצונו של הקב"ה שישמר יופי הטבע והדרו ולא תושחת צורתו הנאה, לפי שבאמצעות ההתבוננות בטבע ובבריאה, ניתן להגיע לאמונה בו ולהתפעלות מגדלותו - כפי שבא הדבר לידי ביטוי בשירתו המיוחדת של דוד המלך ע"ה, אשר נבעה מתוך התבוננותו ביופי הבריאה, ואשר הוקדשה כולה להתפעלות מגדלותו: "מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניינך (תהלים ק"ד)".

***

ביטוי נוסף לזיקה אל הטבע ולשמירתו בכלל, ולאיסור של השחתת אילנות וצמחים, מצוי בדברי הפסוק (דברים כ', י"ט): 'כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור'.  

מפסוק זה לומדת הגמרא (מכות כ"ב.): כי אסור להשחית עצי מאכל שלא לצורך.

כריתת עצים ביער ירושלים, במסגרת שיקום לאחר שריפה
צילום: ישעיה גרין

הרמב"ן (שם) כותב שאיסור ההשחתה אינו נוהג רק בשעת מלחמה ומצור אלא אף בזמנים של שלום ושלוה. הסיבה לכך שאזהרה זאת נאמרה דווקא בשעת מלחמה הינה, משום שהמלחמה גורמת להתרופפות המשמעת המוסרית להשחתת כל דבר ללא כל צורך, על כן ראתה התורה צורך מיוחד להזהיר על כך, שגם בתנאי מלחמה ולחץ ישנו חיוב לדאוג ולשמור על עולמו של הקב"ה ולהגן על הטבע והסביבה.

דברים מאלפים אנו מוצאים בספר החינוך (מצוה תקכ"ט) בהסברו על שורש איסור 'בל תשחית' וז"ל: "שורש המצוה ידוע שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותם לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם, ולא כן הרשעים שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים את עצמם"

היוצא מדבריו הוא: שאיסור 'בל תשחית' נועד להקנות לאדם רגישות כה גדולה, שיהיה בה בכדי לגרום לו להצטער ולהתייסר, נוכח כל  אובדן או השחתה. היא גם זו שתגרום לו לעשות כל שביכולתו, על מנת למנוע הרס וכיליון בעולמו של הקב"ה.

***

בעל הכתב והקבלה (דברים כ' י"ט) מסביר את טעם האיסור באופן זה: "שאין ראוי לשמש בדבר מן הנבראים אל ההיפך המכוון ממנו בבריאה דוגמת אמרם על הפסוק: 'חרבך הנפת עליה ותחללה', וכדרשת המכילתא (שמות ב' כ"ב) המובאת בדברי רש"י (שמות כ'): 'כי המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, וממילא אינו בדין שיונף המקצר על המאריך'.

כן הוא הדבר ביחס לעץ - המכוון בבריאתו לעשות פירות למאכל בני אדם ולהחיותם, אשר אין לעשות בו דבר המשחית את האדם ומאבדו. וכפי שמצינו על אודות כך בדברי המדרש (בראשית פרק י"ג): "כל האילנות להנאתן של בריות נבראו".

נמצא, כי אם האדם משחית את האילנות, הרי שעושה הוא את היפך רצונו של הקב"ה שבראם לצורך בני האדם.

***

אכן, ההשחתה שלא לצורך חמורה היא עד מאד, עד כי מצינו בדברי הגמרא (סוכה כ"ט.): 'המאורות לוקין על קוצצי אילנות טובות' [אפילו הם שלהם, שמשחיתים הם ונראים כבועטים בקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו'].

מקור נוסף בענין זה (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד) מורה על חשיבותם ועל האיסור להשחיתם: 'בשעה שכורתין את עץ האילן שעושה פרי, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע'.

לא העצים בלבד, אף הצמחים זוכים ליחס מיוחד, כפי שניתן ללמוד מדברי המדרש (בראשית רבה פרשה י' אות ו'): 'אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל'.

מקור נוסף העוסק בענין זה (מדרש רבה שמות, פרשה ל"ה אות ב'): " 'ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים' - למה עצי שיטים? לימד הקדוש ברוך הוא דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אמור לו: 'ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו - כשאמר לעשות משכן אמר 'לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות', אתם על אחת כמה וכמה".

***

כן מצינו בענין זה את דברי הגמרא (פסחים נ':): "קוצצי אילנות טובות אינם רואים סימן ברכה לעולם". לשיטת התוספות (פסקי תוספות פסחים, פרק ד'), איסור זה אמור לא רק באילנות שמוציאים פירות, כי אם גם באילנות סרק.

עוד מצינו (ב"ק צ'(:: 'הקוצץ אילנות טובות, אזהרתיה [ההזהרה על האיסור שבמעשה זה] מהכא [מפסוק זה]: 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות' (דברים כ', י"ט). 'והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי [לפי שעובר על איסור בל תשחית].

בהמשך דברי הגמרא (שם, צ"א:) נאמר: 'אמר רבי חנינא, לא שכיב שיבחת ברי [לא נפטר בני] אלא דקץ תאינתא בלא זמנה' [אלא מפני שקצץ עץ תאנה טוב נותן פרי]'. 'אמר רב, דיקלא דטען קבא אסור למקצציה'. [דקל הטעון קב פירות אסור לקוצצו]'.

***

כאמור, למעשה, איסור זה נוהג בכל מקום ובכל זמן, ולא במצור בלבד, ולענין כל חפץ אחר שראוי ליהנות ממנו.

ובכל זאת, בגמרא (שבת קכ"ט) מצינו שאיסור זה מוגבל דווקא לאופן המוזכר בכתוב, וכי בעת הצורך ידחה הוא מפני צורך חשוב יותר, וכגון, לצורך עשיית מדורה עבור מקיזי דם, וכך מספרת הגמרא:

"לרבה [כשהקיז דם פעם אחת], צלחו ליה שרשיפא [ביקעו עבורו ספסל - לפירוש רש"י, או 'הדום' - שרפרף לרגליים לשיטת רבנו חננאל, כדי לעשות לו מדורה, לפי שלא נמצאו עצים מוכנים להסקה].

אמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר משום 'בל תשחית', אמר ליה: 'בל תשחית' דגופאי עדיף לי [חשוב לי יותר שלא להשחית את גופי על ידי הנחתו להצטנן אחרי הקזה, מאשר שלא להשחית את הספסל.

מדברי אביי עולה כי לא היתה בשבירת הספסל ובשריפתו משום השחתה, לפי שהפיקו משרפתו תועלת חשובה יותר מאשר מקיומו].

הרי לנו כי עם כל חשיבותם של עצי האילן, הרי שדרגת חשיבותם קטנה מזו של האדם הנצרך להם (סוגיה נכבדה לעצמה, הראויה לדיון מעמיק).

***

רבי אברהם סבע מגולי ספרד כתב בספרו ('צרור המור פרשת שופטים) לפרש את המילים 'כי האדם עץ השדה'' וז"ל: "שכמו שהאדם יש לו נפש מרגשת, כן האילן יש לו נפש צומחת מרגשת ולכן אין ראוי להכרית האילן ולעקרו", וכבר אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ד): "ששה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, ואלו הן בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי והקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו". נמצא כי השוו חכמים את מיתת העץ ליציאת הנשמה מגוף האדם.

ומה בדבר קטיפת פרח שאינו נותן פירות, האם מותר יהיה לקוטפו?

על כך כתב רבי משה קורדוברו בספרו 'תומר דבורה', וז"ל: "ועל דרך זה לא יבזה שום דבר נמצא מהנמצאים שכולם בחכמה ולא יעקור הצומח אלא לצורך". משמע מדבריו שאין לקטוף אף סתם פרח שאינו נותן פירות, אם אין תועלת כל שהיא בקטיפתו.

***

ומה מתאים יותר מאשר לחתום את המאמר במעשה הבא, אשר התרחש עם רבי אריה לוין. כך סיפר רבי אריה: 'זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו, שחרתי בראשונה את פני רבינו הגאב"ד (הרב קוק) זצוק"ל, קבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד, שוחחנו בדברי תורה. אחר תפילת מנחה גדולה יצא רבינו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני התלויתי אתו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח, הזדעזע רבינו ואמר לי בנחת כי הוא נזהר מאד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ואומר לו גדל. כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה... (ספר 'לחי רואי', ירושלים תשכ"א, עמוד ט"ו - ט"ז)".



זה א-לי ואנווהו - התנאה לפניו במצוות

'יודאיקה', מילה שאוצרת בקרבה אינספור יצירות מופת, ומגלמת בתוכה גילוי של רצון אמיתי למצוא נחת רוח לפני מי שאמר 'התנאו לפני במצוות'.

שלוש מילים בפרשתנו - '...זה א-לי ואנווהו', משמשות מקור והשראה לרבבות יצירות אומנות-יהודית לאורך הדורות. התחושה העילאית שבה נאמרו בעת שירת השירה רבת הכיסופין למקדש ה', בעוברם בים סוף, מלווה את בני עמנו אף לאחר שגורשנו מן הבית הגדול. התקווה העזה לחזות שוב בבנינו, עוברת כחוט שני רקום בכל אותן יצירות פאר, שרובן ככולן, מבקשות לבטא את כיסופי הקודש של יוצריהן, כמו של בעליהן, לשוב ה' לציון במהרה. 

לא רק נוחם ועידוד, יופי, פאר והדר, כי אם גם ובעיקר חיבוב מצוה, מצא והמציא העם היהודי לאורך אלפיים שנות גלותנו.  

***

האמנות היהודית עיטרה את בתי הכנסת הרבים, כמו את בתי היהודים, בכל תפוצות ישראל. בין יתר מטרותיה, שימשה האמנות גם ליצירת חייץ בין התרבות היהודית לבין תרבות העמים.

זהו לא רק ענין של יופי, אף כי גם הוא משמש כלי בידי האדם לניצול פלאי הבריאה.

סמלים ידועים ועיטורים שונים, חלקם נפוצים ביותר, כבית המקדש וקברי אבותינו, דגלי וברכות י"ב השבטים, שבעת המינים ושאר מוטיבים, שימשו מאז ומתמיד כחלק בלתי נפרד מעיטור כלי הקודש ובתי הכנסת. שורשיה של התופעה נעוצים כבר בבית המקדש, אשר לפאר ולהדר היה חלק נכבד ביופיו המיוחד. 

מאותן קבין רבים של אמנות יהודית שירדו לעולם, נטלו ספרי הקודש, שעריהם עיטוריהם וכריכותיהם את רובם.

ביטוי מיוחד לאותו שילוב של יופי וחיבוב מצוה, ניתן למצוא בעיקר בספרי הקודש, כיאה וכיאות לעם הספר.

***

כבר מקדמת דנא רווחה התופעה בקרב יהודים מחבבי מצוה, להדר, לעטר ולפאר את תשמישי הקדושה אשר ברשותם. יפיפותו של יפת שכנה דרך קבע באוהלי שם. לא רק בעלי האמצעים שיכלו לאפשר לעצמם לרכוש חפצי קודש ושאר כלים נאים, רתמו את החומר לטובת הרוח. רבים וטובים, מבין קדושי אמוני ישראל, עשו זאת למרות מצבם הדל. כסף וזהב אמנם חסרו להם לרוב, אולם ידי הזהב שבהן התברכו, עשו זאת לא פחות, ואולי טוב יותר מאותם בעלי מלאכה מובהקים, שדרשו הון רב בעד תוצרתם המסחרית.

הראש היהודי השכיל תמיד להמציא ולשכלל. כל עוד הדמיון עבד, יכולים היו כלי המעשה להוציא את המחשבות אל הפועל. בכל דור ודור, התאימו את עצמם היהודים למצבם הנתון. וכשהארנק מנע זאת מהם, השכילו לגבור גם על המכשולים שהציבה המציאות היומיומית.

***

אולם, אין כל צורך להרחיק לכת ולחטט בנבכי העבר, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הנה, כאן ועכשיו, באחד מרחובותיה הסואנים של עיר הקודש, מתמזגות להן יחדיו הגלויות השונות, אל אחת מפנינות החן של עולם היודאיקה.

גלות מצרים נושקת לגלות ספרד וגלות בבל לפזורה האשכנזית, כולן יחד משמשות כאן בערבוביא כתזכורת לגורלו של העם היהודי לתקופותיו השונות. בשביל לראות את המכנה המשותף הזה, כדאי וצריך לראות את המכלול המוצב כאן לתפארה בבית המכירות של 'קדם'. 

***

ניחוח עתיק מקדם את פני עם דריכתי על מפתן דלת בית המכירות, עוד בטרם אכנס אל חפצי הקודש פנימה, כבר אזכה לצוד בזווית העין את אחת מיצירות הפאר הניצבות לתפארה על הקיר שממול. לא ממש עתיקה, בת כמאה וחמישים שנה בסך הכל. ובכל זאת, אין כמותה לבטא את הקשר העמוק שיש לאנשי 'קדם', עם כל מה שאינו צועד עם הקידמה.

כל פינה כאן מנוצלת לטובת הצגת הפריטים השונים. ויטרינות ישנות (לא עתיקות) נושאות על גבן אוספים שונים: רימונים, מגוון ידי תורה, מוטות עצי חיים, גביעים, מגדלי בשמים נרתיקים לספרי תורה ועוד מאות פריטים יקרי ערך. על אחד הקירות מוצבות חנוכיות, ובפינה אחרת תלויה מנורת שבת שכבר האירה לפני שנים רבות.

מגוון עצום ורחב של כתבי-יד וספרי קודש יהודיים עתיקים, לצד מגזרות נייר יהודיות ומסמכי תקופה אחרים. חדר לפנים מחדר, כל אחד מהם גדוש לעייפה ביצירות שמקורן בעם היהודי.

כולם יחד מסמלים את ההווי היהודי האיתן והבלתי נכחד, אשר שמר על עצמו לאורך אלפיים שנות הגלות, בכל אותן קהילות עתיקות, שרבות מהן כבר אינן קיימות, אשר היו פזורות בארצות שונות, על פני יבשות שונות, ובקרב עמים שונים.

וכמו מעצמה, מספרת היצירה ליודעי חן ואומנות ולמביני דבר, על הסביבה שבה נוצרה, על ההווי היהודי ועל היחסים בין היהודים לתרבות השלטת.

יהיו שיאמרו כשנימת כאב מתלווה לקולם: כמה חבל שפריטים שמטרתם לסייע לשמור על המצוות - הפכו בצוק העיתים לאביזרי אמנות.

***

יכול לעסוק בתחום זה רק מי שנושם אותו, אומרים אנשי בית המכירות: רק מי שכל פריט בעל ערך - לאו דוקא כספי, בעיקר נוסטלגי, מעורר בקרבו רגש מיוחד. מי שרואה בדבר רק הזדמנות לעשיית הון קל, הרי שבאיזה שהוא מקום הוא 'מחלל את הקודש'. רבים מן הפריטים העוברים תחת ידינו, נגעו בהם ידיהם הקדושות של גדולי ישראל. הם למדו בהם, התפללו מתוכם, השתמשו בהם לעבודת בוראם, מתוך השקעה ומתוך מחשבה להתנאות לפני בוראם. היחס אליהם אמור להיות בהתאם.

בשונה מבית מסחר רגיל, בו מתייחסים לכל פריט מצוי כעל בעל ערך מסחרי. הרי שכאן, אנחנו משמשים לפרקי זמן מסוימים מעין אפוטרופוסים על פריטים יקרי ערך, שענינם של רבים מהם נוגע לכלל ישראל.

הימצאותן של תגליות כה רבות בבית אחד, גם אם אינן שייכות לאדם אחד, גם אם הן אינן נמצאות כאן אלא לתקופת מעבר, לפרק זמן שאול, שאולי יהפוך מאוחר יותר ל'מכור'. מלמדות יותר מכל על מורשתו של עם ישראל. מבחינת אנשי בית המכירות, הם בסך הכל שומרים אצלם כ'פיקדון' את אוצרותיו של העם היהודי.

***

למען הסדר הטוב, ובכדי לסבר את האוזן ממה ששובעת העין, אנסה לעשות סדר בדברים.

למעשה, ניתן לומר כי האמנות מתלווה אל חייו של היהודי כבר מימיו הראשונים:

הנה, ה'וימפל' - אותה חתיכת בד בעלת רוחב של כ-20 ס"מ, ואורכה מגיע לכ-3 מטרים, המשמשת את המוהל בעת עריכת הברית, ומתלווה אל הנימול לאורך ימים, גם לאחר שכבר אינו רך.

פריט זה, עשוי בד פשתן, רקום בחוטים צבעוניים, ומורכב מארבע יחידות בד שנרקמו זו לזו ברקמה נאה, בחוטים בצבעים ירוק, לבן, צהוב וכחול, עליו נרקם הכיתוב: "אלעזר ליפמן בן הר"ר שמואל שליט שנולד במ"ט יום א' י"ב אדר תל"א לפ"ק, השם יגלו [!] לתו' ולחופה ולמע"ט". בשולי הכיתוב נרקמה צורת מגן, עם הכיתוב 'מזל דגים' ואיור שלשה דגים. מעל פרט השנה, נרקמו שתי ציפורים זעירות; צפור נוספת נרקמה מעל ראשי התיבות 'הר"ר'.

עם הזמן מקשטים את הבד ביצירות אומנות, ורוקמים עליו את שם הנימול ושם אביו, ושאר פרטים חשובים הנוגעים להולדתו ולמצות הברית. מאוחר יותר, עם הגעתו לגיל שלוש, כפי הנהוג בקרב קהילות אשכנז, ניתן הבד במתנה לבית הכנסת, על מנת לשמש כחגורה לספר תורה. בבחינת 'כיון דאיתעביד ביה מצוה חדא, ליתעביד בה מצוה אחריתא'.

פריט נוסף, אף הוא קשור אל ברית המילה, היא אותה 'מנורה' שנהגו להביאה לשם שמירה. מלאכה זו היתה מופקדת בידיהם של סופרי הסת"ם, שנהגו לעטר על גבי הקלף איורים ושנים, כמו העקידה ועוד.

סכין המוהל המעוטר, נוטל אף הוא חלק בתפאורת הברית, מצדו האחד חרוט שמו של המוהל, ומצידו האחר מעטר אותו כסאו של אליהו הנביא מלאך הברית. גביע הברית, מצטרף אף הוא אל חגיגת המצוה, אף הוא, מיותר לומר, מעוטר בעיטורים ובחריטות.

וכיצד יגיש ה'קווטער' (המעביר את התינוק מן האם אל האב) את התינוק אל אבי הבן? בדיוק לכך נועד מגש הכסף העשוי כסף (חתום) חרוט, ועליו תיאור מפורט ודרמטי של סיפור עקידת יצחק, בעבודת-חריטה מקצועית: הנערים והחמור; אברהם מניף את המאכלת בידו האחת ואוחז בראשו של יצחק בידו השניה; המלאך העוצר את אברהם וקורא: "אל תשלח ידך אל הנער"; האיל הנאחז בסבך בקרניו. מסביב לתיאור העקידה, נחרט הכיתוב: "[זה] הקטן אלקים יגדלהו, כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולמצות ולחופה ולמעשים טובים".

עובדה מעניינת היא, כי דמויות הנערים, אברהם ויצחק נחרטו כשלראשיהם צורת ראשי צפורים, כפי שמופיעות הדמויות ב'הגדת ראשי הצפורים', כתב-יד מאויר להגדה של פסח, שנעשה בגרמניה בסוף המאה ה-13 (ההגדה העתיקה ביותר שקיימת בשלמותה).

כאשר יגיע הרך ליומו השלושים, סביר למדי כי הוריו לא יחסכו מכיסם את הסכום הנדרש לקיום המצווה בשלמותה. מלבד חמשת הסלעים, הם יצטיידו גם בקערה ראויה לשמה עשויה כסף ועטורה בתחריטים נאים.  

***

כאמור, כל אחד מן הפריטים הרבים המצויים כאן, מהווה אחד מיני רבים מאותה קבוצה, וחלק בלתי נפרד מאותו תחום רחב ועתיר מחקר, שאליהם הוא משתייך.

הנה, 'מזרח' מצויר וצבוע ביד. ירושלים, [סוף המאה ה-19 או ראשית המאה ה-20].
צבעי מים ודיו על נייר. במרכזו איור גדול של הכותל המערבי עם עצי ברוש, בסגנון התחריטים שהופיעו בדפוסי ירושלים בסוף המאה ה-19. בצדדים – "מצד זה / רוח חיים" (ראשי תיבות "מזר"ח"), בארבע הפינות איורי המקומות הקדושים במסגרות עגולות: מערת המכפלה, בית מלכי דוד,  קבר רחל אמנו וקבר שמואל הנביא. בתחתית "בעיה"ק ירושלם" ו"אם אשכחך ירושלם תשכח ימני".

והנה, כתובה לנישואי החתן פנחס ב"ר יצחק זעפראן עם הכלה "מזל טוב" בת ר' חיים אלחאדיף. ירושלים, תרי"ח [1858]. כתובה היא דיו על גבי נייר (כתיבה מזרחית) וצבועה. מסגרתה מעוטרת בפרחים ועלים. בחלקה העליון אגרטל פרחים ועצי ברוש ותמר, ובראשה פרח גדול. חתומים כעדים: רבי אברהם בכר יצחק, ורבי יוסף יאושע קאריו [תקס"ז-תרמ"ג, ראב"ד עדת הספרדים בירושלים, מחבר ספר "בני יוסף"]. חתימת החתן בתווך, בין חתימות העדים.

אותם עצים, ארזים ואולי תמרים המופיעים פעמים רבות מעל לכותל, מהווים מחקר בפני עצמו - מהיכן הגיעו אל האיורים והתמונות? אמנם, ניצבים עד ימינו ברושים גבוהים וגלויים לעין כל. ובכל זאת, יש שמוצאים להם מקור בפסוק 'צדיק כתמר יפרח'.

כזה היה הצייר הנודע ר' שמואל שולמאן, שנודע כבעל כשרונות וכמחונן במעשה הכתב, כפי שמיטיב להגדירו החוקר ר' פנחס גרייבסקי: '...כתב זעיר אנפין, אותיות קטנות, שהפליאו והקסימו את העין, הוא היה שהאיר פני המזרח, כותל המערבי והר הבית וארזים מצוירים - המסמלים את 'ארזי הלבנון' ואת 'בית הארזים'. 

ציורי 'המזרח' היו תלויים בבתים (בעיקר), מתוך מטרה לזכור ולהזכיר את חורבן ירושלים. רבים מהם נשלחו מארץ ישראל לנדיבים שונים באירופה. מי שעמד מאחורי הוצאתם לאור והפצתם בקהילות ישראל השונות, אלו 'הכוללים' השונים שפעלו בארץ. ראשיתה של התופעה, ככל הנראה, בשנותיו הראשונות של הדפוס בארץ. כאשר כל אחד מבעלי הדפוס השונים, חפץ היה להשביח את סחורתו.

על מנת ש'המזרח' יהיה מבוקש גם בקרב אותן קהילות שמהן יצאו 'הפרושים',  קבעו בו גם את ציור 'החורבה', בדיוק כשם שכוללי החסידים דאגו לפאר את ציורי ה'מזרח' שלהם, בבית הכנסת 'תפארת ישראל' שבעיר העתיקה.

***

אסיים מעין הפתיחה ואזכיר, כי טרם נגעתי ברשימה קצרה ומצומצמת זו במושגים-מוצגים רבים הכלולים בתחומי עולם היודאיקה, לענפיו ולפארותיו המסועפים, כמו: עיטורי מגילות, מגדלי בשמים ושאר כלי כסף שניצבו על שולחנם של אדמו"רים. שערי ספרים מפוארים ולצידם תוויות הנושאות על גבן רישומי בעלות, הקרויות בעגה המקצועית 'אקס- ליבריס' (בתרגום מלטינית 'מספריו של...'), ספרים מכורכים בכריכות עץ כבדות - תרתי משמע, רכוסות אבזמים המונעים את פתיחתן בנקל.

ולולא לא עלה בידי אלא להרחיב את הדעת מאותן ג' דברים המרחיבין דעתו של אדם, די לי. 

 

 

 

איכות סבידתית

היה זה לפני כשתים עשרה שנים, במסגרת ביקור שערכתי אז בביתו של יהודי מדור העבר, איש ספר והגות, תושב שכונת 'זכרון משה' הירושלמית, אשר את ביתו נהגתי לפקוד מעת לעת.

תוך כדי שיחה על דא ועל הא, ניתר האיש ממקומו, פנה לארון הספרים, שלף ממנו את כרך 'מדע' של 'משנה תורה' להרמב"ם, פתח ב'הלכות דעות' והחל מקריא בפניי את דבריו של הרמב"ם על אודות 'משניאי השם'.

דבריו שנאמרו בטון כאוב ועניני מצאו מסילות לליבי - שכבר היה מוכשר קודם לכן לדון ולבקש פתרונות לנושא כאוב זה. זהו הרגע שבו נפל לי האסימון, רגע שבו הבנתי כי אני לא היחיד שסובל ממצוקה סבידתית. כפי הנראה ישנם חוץ ממני עוד כמה 'משוגעים לדבר'. צריך רק למצוא אותם, על מנת לאפשר להם להשמיע יחד את התביעה המשותפת: בואו נהיה ידידותיים יותר לסביבה, וממילא תהיה היא גם יותר ידידותית כלפינו.

***

במבט לאחור, אני מציין לעצמי שזו כנראה הנקודה שממנה יצאתי לתור אחר סביבה איכותית יותר.

מאז אותו יום ועד היום, משך שנים רבות, נתתי את ליבי ואת עיני לתור אחר כל ציטוט שהוא, העשוי להיות לי לעזר בשאיפתי 'לעשות סדר' בתחום זה של הנקיון, הסדר והיופי לאור התורה.

***

דורנו דור של 'מתקנים' הוא, עמוס לעייפה במצטטי ציטוטים מסוגים שונים ומגוונים. רבים מהם נועדו לשם קנטור וניגוח, ולא לשם שיפור איכות הסביבה - ודאי שלא זו האנושית.

מחננו, 'מחנה שכינה', עליו נמנים מבקשי דבר ה', מותקף השכם והערב על ידי גורמים שונים בשלל האשמות, חלקן חסרות בסיס לחלוטין, חלקן המועט נגרם בשל ליקויים שוליים, ההופכים בפיהם בשם 'דרישת האמת' למפגע ציבורי.

אחד הנושאים הנתון לאותה ביקורת - מן הבולטים שבהם הינו 'איכות הסביבה', אשר בהיותו מוביל בדו השיח הציבורי-העולמי, משמש הוא כר נרחב לא רק עבור מבקשי פתרונות מעשיים, כי אם גם ובעיקר עבור מחרחרי ריב.

מדוע, הם שואלים, מעל כל גבי במה אפשרית, לא יטלו אף הם  - האדוקים חלק בשמירת ובטיפוח איכות הסביבה. מדוע, הם מקשים ומשתמשים לצורך ההוכחה בנתונים מהשטח, נראים הם, זאת אומרת, אנחנו, כפי שאנחנו נראים?!

לו היו דבריהם חסרי שחר, או אז היה מוטל עלינו לנהוג עמהם כפי שאנו נוהגים ביחס לתחומים נוספים, בהם אנו מותקפים על ידם ללא הרף. אולם, למצער, נדמה כי בשטח זה יש לדבריהם על מה לחול. ולא שזקוקים אנו לעצותיהם ו\או לעזרתם, אולם, יש בדבר מלבד 'חילול השם', גם חוסר צדק משווע. שכן, דוקא תורתנו, תורת אמת, היא זו שהנחילה לעולם כולו את דרך החיים הנכונה, הטהורה והנקיה, ומן הראוי שהדבר יבוא לידי ביטוי מעשי ויותר מכך שנצטיין בתחום זה, בו הורינו דרך לעולם כולו.  

מי אם לא אנו ההולכים בדרך התורה, האמונים עלי שמירת המצוות, אמורים ונדרשים לשמש דוגמא ומודל לחיקוי בכל הקשור לשמירה על הסביבה ועל נקיונה?!

אמנם, תירוצים רבים נאמרו בכדי ליישב את הקושיות: מדוע סביבתו של בן תורה זה אינה נקיה ברבים מן המקרים? מדוע לא יוכלו להצביע עליו ולומר 'ראו כמה נעים בשכונתו'? מצוקת הדיור, צוק העיתים, סדרי עדיפויות שונה ושאר דברים שבממון. אולם, אחר כל זאת, העיקר חסר מן השטח. יש לנו הרבה מה לתקן, ויכולים וצריכים אנו לדרוש מעצמנו יותר!

אני הקטן, מבקש, כאמור, לתרום את חלקי הדל בענין.

מעת לעת, בין עיסוק למשנהו, בין מחשבה למעשה, אני מאפשר לעצמי לספק לעצמי תשובה מעשית, לשאלה המנקרת במוחי ללא הרף:

מה עשית היום בשביל שעולמו של הקב"ה יהיה יפה יותר?! מה עשית היום בכדי שיוכלו להצביע עליך ועל חבריך, ולומר 'ראו בני תורה אלו כמה נאים מעשיהם'!? 

כשלג דאשתקד - הרהורים בעקבות השלג

נכון לכתיבת שורות אלו (יום ה', כ"ח טבת התשע"ג) רישומו של השלג השחור עדיין
ניכר זעיר פה וזעיר שם (זה עתה ראיתיו שרוע על הארץ במלוא כיעורו), מה שמאפשר
לי עדיין לחוות את דעתי עליו, והפעם את זו האמיתית.
שמא תאמרו בסך הכל: פתיתים לבנים, דקיקים ועדינים, מה כבר יש לך נגדם? ואולי
בעדם? ואיזה מוסר השכל כבר יכול להיות טמון בהם? חוץ מהאקטואליה שגם היא כבר
נָמֵסָה. מה יש בו בלבן הזה, שאתה הולך לבזבז עליו טור שלם? כמה מילים שחורות
ניתן לפלוט מן הפיילוט על נושא, אפילו לא נושא, בסך הכל עובדה פשוטה שאין עליה
עוררין?
ברור לכולם כשלג שהיא היתה, כולנו חווינו אותה, מי יותר ומי פחות! ואפילו תמצי
לומר: יש לה קשר לפוליטיקה, גם זה אינו נכון. שהרי יש לגביה הסכמה בין כל סוגי
האוכלוסייה, ללא כל השתייכות מפלגתית זו או אחרת?!
אכן, אין ספק שיש בו בחומר הזה משהו מעורר עניין. אם נחזור מעט לאחור, נגלה:
שהוא ממלא שבוע וחצי / שבועיים מסדר יומם של חובבי השלג המושבעים, החל מן
התחזיות המוקדמות המבשרות את בואו, כשלושה, ארבעה וחמישה ימים קודם הופעתו
בפועל, דבר שגורם למתעניינים ולמשתעממים לפתוח במסע הַעַרָכוֹת - והֵעָרכוּת,
אודות שעת האפס המדוייקת שתקבע את תחילתו של מופע הפתיתים, ייתפס / לא ייתפס,
יצטבר / לא יצטבר, ו"מה צפוי לנו בהמשך"? כלשונם של שדרני ועסקני שלג בעלי
חשיבה לבנה ודקיקה, ותפיסה ארצישראלית רדודה ופתיתה, בניחוח ירושלמי מתנשא
ומבין - בנושאים בעלי זיקה אמריקאית / אירופאית מובהקת.
כאשר אנו כבר זוכים, ובסייעתא דשמיא את אשר יגורנו בא, הארץ משתלגת ועוטה על
עצמה מעטה קטיפתי רך ומרגיע. הרושם ניכר בכל פינה על פני כל הארץ - תופעה
'טבעית' שמעוררת התפעלות ומביאה לידי התפעמות: "איך, הכל בכל מכל נהיה לבן תוך
זמן קצר, בלי ששום גורם ארצי ייקח על עצמו את האחריות לאירוע"? (את האחריות
לנזקי הרכוש, ולשיירות האין סופיות שנראו בעיבורה של עיר בימים שלאחר הסופה,
למרות ההיערכות והמוכנות של כל הגורמים, נטלו על עצמם "'פגעי הטבע'. לפיכך, לא
עליהם תלונותינו, כי אם על ה'הם').
ומכאן אל הקביעה האמיצה: מעתה יכול מי שרוצה, להתחיל להבין ש"אם יהיו חטאיכם
כשני כשלג ילבינו" זהו לא רק פסוק מן הנביאים ששולב בנוסח הסליחות. זוהי מציאות
אמיתית ניתנת למימוש. לא רק כבישים שחורים מתלבנים, גם ובעיקר חטאים אדומים
ונוראים. עובדה!
הכל טוב ויפה, עד ש... עד שמעשה שָם-מַיִם להתפאר מתחיל להתכער תחת רגלי אדם.
הלבן הבהיר מתכהה אט אט, והיופי הנשגב מתחיל לפנות את מקומו לאופי הנפסד. המעטה
הרך והנעים נרמס ונחרץ תחת גלגלי הגומי הקשים והצמיגיים. ומהלכי על שניים אשר
זכו למתת שמים, יוצאים לחוצות הארץ לבקש לעצמם שעשוע, הרס וחורבן. מכאן ועד
לסיומו הלא נחמד של פרק הזמן הלא קצר, חולפים להם כמה ימים שבהם השלג והשבר
משמשים בהם בערבוביא. הרך, הדק והלבן, מתקשה \ נשחק \ משחיר \ נערם. השחרור
הפנימי שזכינו לו, מפנה את מקומו לשחור החיצוני. ומה נותר לנו? להביט אל
המראות, לנצור בזיכרון את התהפוכות והתמורות, לאמץ חזק אל הלב את מוסר ההשכל!
(שיודע להתחבא גם בתוך פתית שלג) ולהתחבט עם עצמנו בשאלה הקשה - שאלת החיים:
היה שווה או לא היה שווה? בזמן שמחה-שמחה, ובזמן תוגה-תוגה!. או, שאו הכל יפה
ונחמד עד סיומו המוצלח של המופע הרב שנתי, או שלא כלום?!

בברכת 'לשנה הבאה בירושלים השלוגה'.
בן העיר: מותש, חצוי ונסער.

תלמוד תורה חוות דעת בירושלים מהווה דוגמת מופת לשמירה על סדר ונקיון

מעת לעת יוצא לי לבקר בתלמוד תורה 'חוות דעת' שבירושלים - אחד מהיותר נחשבים
בעיר. בכל פעם יוצא לי להתרשם מחדש מההשקעה הניכרת בשטח, בכל מה שקשור להקפדה
על סדר ונקיון. התמונות המצורפות בזה (לא מדי איכותיות, מקווה שניתן יהיה
לקרוא את תוכנן), יש בהן בכדי ללמד מעט על החשיבות המרובה שבה נתפסים הדברים
בעיני הנהלת התלמוד תורה. לעניות דעתי, זהו אחד המדדים להצלחתו של מקום, החפץ
להקנות לתלמידיו לא רק ידע, כי אם גם ובעיקר אורחות והליכות חיים. נאמן לדרכו
של מורה ומתווה הדרך הרב שלמה וולבא זצ"ל, שומר תלמוד תורה 'חוות דעת' על אותן
תכונות איכותיות, שאותן ראה הרב וולבא כמוכרחות להימצא אצל בן תורה, החפץ לייצג
נאמנה את הקב"ה בעולם המעשה.

הנקיות, כשלב בסולמו של רבי פנחס בן יאיר

 

קילורין זה על שום מה?

 

'קילורין' משמש שם כללי לתכשיר סמיך בעל תכולה מורכבת, אשר שימש למניעה ולטיפול במחלות עינים שונות, אותו היו בוחשים ומורחים על העין לשימור ולרפואה, וצבעו היה אדום.

על מנת לרכך את הקילורין היו משתמשים במשקאות שונים, המרכך המועדף היה מים או טל - שגם מרפאים וגם אינם גורמים לגלדים על העין.

פעמים מוזכר הוא בשמות נוספים: קילור; קילורית; קלוריתה (אנציקלופדיה רפואית הלכתית).

רש"י (שבת ק"ח:) מתרגם קילורין - 'לוזי"א', כעין משחה - חומר צבע לרפואה או לנוי הנמרח על העין [וראה בפירוש המשניות לרמב"ם (שבת ח', א') שהוא נקרא 'שיאוף' בערבית].

***

המילה 'קילורין' מזכירה מילה בעלת צליל ומשמעות דומים, הלא היא 'קליר' clear'  - במקור האנגלי.

ביטויים שונים ישנה למילה זו להטיותיה השונות בשפה האנגלית: בָּהִיר, צַח, צָלוּל; בָּרוּר, נָהִיר; חַף מִפֶּשַׁע, זַכַּאי; מְיֻשָּׁב, רָגוּעַ. פִּנָּה, רוֹקֵן, נִקָּה; הִבְהִיר, הִתְבַּהֵר; טִהֵר, זִכָּה, באופן ברור, באופן מובחן; לַחֲלוּטִין, לְגַמְרֵי; חָפְשִׁי, בְּחָפְשִׁיּוּת, אזור נקי.

באידיש, זה נשמע כך: קלאָר (קלאָרע קלאָרער קלאָרן) משמעות המילה: פִּנָּה, רוֹקֵן, נִקָּה; הִבְהִיר, הִתְבַּהֵר; טִהֵר, זִכָּה, צלול, ברור.

***

משמעות נוספת למילה זו, מצויה בספר 'אהבת יהונתן' לרבי בנימין שמרלר (עמוד 100), שם מאריך המחבר לבאר את משמעות שמו הנוסף של הישוב 'לשע' המוזכר בספר בראשית (פרק י', י"ט), וכתרגום יונתן בן עוזיאל - 'קלדהא', וכן במדרש רבה (שם), וכן בירושלמי (מגילה פרק א' הלכה י"א).

[רבי יהוסף שווארץ בעל 'תבואות הארץ', מתייחס אף הוא לשמו של המקום, ומציע  לקרותו באיות שונה: "...מצאתי ביוסיפון שהורדוס הגדול בנה עיר לשע וקראה "קאלירהא" (ומוכח שטעות סופר הוא בתרגום וצריך להיות קלרהא בר'), ותכונתה היתה סמוך לשפת הים ברגלי הרי (אשדות) הפסגה, והיו שם מעינות חמים ומימיהם נופלים לים המלח, עד כאן. וכעת נמצאות חרבות במקום ההוא לדרום "ואדי צירקא" סמוך לשפת הים, ונמצא שם מעין חם". עד כאן לשונו].  

בעל 'אהבת יונתן מוסיף וכותב: "...וכן נקראה בימי בית שני. כן כתב בספר מלחמות כי שבועות אחדים לפני מות הורדוס כאשר תקפה עליו מחלתו עבר את הירדן לרחוץ את בשרו במעיין 'קאללירואי' החם - אשר מימיו יזלו אל ים המלח... ועל שם המעיינות החמים שבתוכה נקראת כן - שהיא בלשון יווני מעיינות יפים. גם כל המעיינות החמים והמרחצאות המינעראלים לרפואה נקראים אצל הרומיים בשם קאאלירואי - כמו קילורין בלשון חז"ל...".

הרי לנו אם כן, כי למילה ולמושג 'קילורין' קשר עתיק יומין, לתכונת היופי ולנושאים הנגזרים ממנה.

 

ים המלח

***

 




יעל משקיפה על ים המלח

בלוג 'קילורין' יכיל אי"ה ויתייחס בין היתר לנושאים ולתכנים הבאים:

והייתם נקיים, סדר ונקיון, נימוסין, סביבה נקיה, כבוד הבריות, עדינות, קידוש השם, כבוד הבגדים וניקיונם, כבוד האדם, בל תשחית, כבוד בית הכנסת, כבוד הספרים, נוי, יופי הבריאה, כי האדם עץ השדה, סדר בדיבור, דיבור נקי, לשון נקיה, אקולוגיה ויהדות, ניקיון המאכלים, זיהום אויר, נקיון הגוף, מלבוש תלמיד חכם, חשיבות הסדר, ממונם של ישראל, שוקד על טובת חברו, מניעת נזק מהשכנים, ריח רע, התורה חסה על ממונם של ישראל, צער בעלי חיים, נקיון הבגדים, גזל זמן ועוד כפי אשר תנוח עלי רוח ההשראה הטובה מאת ה'.