הפניה לא טופלה

 

 ציטוט מתוך ראיון שנערך עם הרב יוסף דייטש -

סגן ראש עירית ירושלים במגזין 'משפחה'

זו הרשומה המאה שאני גאה להציג כאן. היא גם זו שתחתום כנראה את שנת התשע"ה. אני מקווה להשתמש בה, בכדי לבוא חשבון נוקב עם כמה וכמה 'תופעות' - שקשורות אמנם לציבור החרדי, אבל לשם שינוי, הפעם, התביעה אינה מכוונת רק כנגדו.

בניגוד לרשומות קודמות, הפעם, בחרתי להציג את 'התמונה' המלווה את הרשומה, דוקא בראשיתה. במה שונה זו מקודמותיה? אני מקווה שבסוף המסה הנוקבת, התמונה הכללית תתבהר.

***

אתחיל דוקא מהסוף.

לפני יומיים נחה בתיבת הדואר שלי הזמנה מאת המינהל הקהילתי בשכונתי, וזו לשונה:  

"...ביום שלישי ה- 08/09/0215 בשעה 9:00 בבוקר יתקיים מפגש עם... מפקח נפת מערב, וצוות עובדי הנפה העובדים בשכונה. המפגש יתקיים במינהל הקהילתי... ברכות לשנה החדשה והכרת תודה על השנה שחלפה. נוכחותכם תכבד את האירוע...".

תגובתי להזמנת הכבוד כללה את הדברים הבאים:

"...תודה על ההזמנה... יש לי בטן מלאה עליהם... לא נראה לי שיהיה מוצלח שאגיע לשם. מכיוון ששבעתי מדיבורים של כל מיני.... אני לא מאמין שמשהו יזוז. עם כל הכבוד למפגש שכזה - שהוא בהחלט דבר יפה בפני עצמו. יש לי בעיה עם כל צורת העבודה בשכונה, אני מרגיש שהכל (לא) מגיע מלמעלה-מבנין העיריה. מי שצריך לחטוף על הראש אלו הם האנשים למעלה, עד שלא אצליח להזיז אצלם משהו, לא נראה לי שיזוזו דברים בשטח. אני מלא בהבטחות מזה כמה שנים: 'שישלחו לשכונה תגבורת וכו' וכו' '. בפועל, לא ממש נראה שמשהו זז. לפיכך, אני מעדיף שלא להגיע לפגישה נוספת - בכדי שלא לשמוע עוד הבטחות סרק - שלא נראה לי שימומשו. מצטער שאני תקיף, אבל זו תוצאה של ההתנהגות בשטח, ובכדי שמשהו ישתנה אצלי בענין, אני זקוק למעשים ולא לדיבורים".   

עד כאן דבריי המדברים בעד עצמם. 

*** 

אשוב מעט לאחור, אל סוף השבוע החולף. עת נתקלתי בראיון שנערך עם הרב יוסף דייטש - סגן ראש עיריית ירושלים, במגזין 'משפחה'.

תחילה אדגיש, אני מעריך ומוקיר את פועליו המבורכים של דייטש. הוא שליח ציבור נאמן ומוערך, ולא רק על בני הציבור החרדי בעיר, כיאה לאיש עשייה מובהק.

אבל, עם כל הכבוד לאיש, ובכפוף להסכמתי לתוכן הדברים שהשמיע בנוגע לשיתוף הפעולה עם ציבור שולחיו (כמצוטט בפתיחת דבריי). אני מבקש (לא) להסיט את הדיון למחוזות עלומי-שם. ואסביר:

אכן, אין ספק, לציבור החרדי יש הרבה מה להתקדם בתחום שמירת הסביבה ונקיונה. אני הראשון (כמעט) שמתריע וחוזר ומתריע על כך בפומבי. כתבתי, ואני עוד מקווה לכתוב, ולהפנות את הזרקורים לכל אותן פינות חשוכות.

במטותא, הרב דייטש, אינני בא לחלוק על העובדות שאותן אתה מציג 'שיפרנו באופן מאסיבי את פניה של ירושלים'.

יחד עם זאת, במבחן התוצאה, עירית ירושלים נחלה כישלון חרוץ. על כך אין ויכוח. מי שבכל זאת מעוניין לעשות זאת, אשמח לצרפו אלי לסיור ללא תשלום בשטח. איזה שטח שירצה, כולל, לא הרחק מביתו של ראש העיר היקר.

מכובדי, הרב דייטש. נניח, לו יהי, כי אכן הציבור החרדי אשם במצבו. שכונותינו נראות כפי שנראות, ואנו אשמים בכך. נניח. האם אנו אשמים גם במצבן של שכונות שאין לנו בהן דריסת רגל?! כנראה שלא.

מדוע בכל זאת מבחן התוצאה מספק ציון 'כושל' לעירית ירושלים? הבה ואערוך לך סיור וירטואלי במסדרונות מקבלי ההחלטות. אני מקווה שאסייע לך לרדת לשורשי הבעיה.

***

דומני, כי אינני זקוק לתעודת הערכה על פעילותי בתחום הסביבתי. תשעים ותשע הרשומות הקודמות מדברות בעד עצמן.

מזה כמה שנים טובות, שאני מקדיש ממיטב זמני לטובת הענין. אני משתדל לעשות ככל הניתן, על מנת להעלותו לסדר היום הציבורי-חרדי. אני 'חופר' בשטח, עוקב אחר תופעות שונות הראויות לטיפול, ולא רק מתחת לאף שלי. ויש כמותן הרבה, הרבה מאד.

***

הרב דייטש, חברי מועצת עירית ירושלים, מנהלי האגפים, מכובדיי כולם, איש כפועלו הטוב יבורך, אינני בא לחלוק לכם ציונים. אבל... אנא, נסו לענות לי על השאלה המציקה והמתבקשת מאליה: מדוע העיר שלנו נראית כפי שהיא נראית?!

נכון, ראש העיר שלנו, עושה המון למען העיר הזאת. אין עליו. איש עשייה מדהים. הוא עשה, עושה ויעשה המון דברים גדולים למען העיר היפה שלנו. אבל בדברים הקטנים, הוא נשאר קטן. כאן, הוא פשוט נוחל כישלון חרוץ.

כאן, זה: צדי המדרכות שמנקי הרחובות מלטפים אותם בנחת, בלי יותר מדי מאמץ. ומי מדבר על העשבייה הממלאת אותם לכל מלוא העין!  

כאן, זה: סביבות מכולות האשפה מעלות הצחנה ועמוסות המודעות - המכערות את הסביבה ונוטעות תחושה של עולם שלישי- תופעה מגונה שביחס אליה, כתבתי ועוד אכתוב אם ירצה השם, שעל אודותיה קבלתי הבטחות מכאן ועד כיכר ספרא - שהענין יזכה לטיפול ולתשומת לב מרובה, ובנתיים חלפו להן כמה שנים עם (כמעט) אפס תוצאות.

כאן, זה: הגדרות התוחמות שטחי בנייה הפזורים ברחבי העיר, שהופכים, כמו 'שטחי פרסום' נוספים - ארונות חשמל, תמרורים, תחנות, מתקני מחזור ומה לא, לשטחי זבל תעשייתי.

מי אשם? החרדים? האשפה? המדיניות הסלחנית? היכן אתם אנשי אגף הפיקוח - כשצריכים אתכם באמת?!

מתי פעם אחרונה לכדתם על חם מדביקי-מודעות פיראטיים? הלוואי הייתם מקדישים חצי מהזמן ומהבריאות שאני מקדיש לענין הזה.

אתם הרי יודעים לתפוס על חם עברייני בנייה. אז מדוע כאן אתם נוחלים כשלון חרוץ?! לו הייתם מקדישים לענין הזה חצי משרה, דיינו!

מתועדים אצלי שיחות / מעקבים / הבטחות - שניהלתי בשטח מול מדביקי המודעות ומול גורמי עירייה שונים. האם השתנה משהו בעקבות זאת? כמעט מאומה!

***

האמת, אני די מיואש, אינני נוטע תקוות מרובות לשיפור המצב. ראש העיר, כך נראה, ימשיך להצליח בתחומים שבהם הוא אלוף הביצוע: מופעי רחוב, תחרויות, מרתונים, תרבות וספורט, כל מה שקשור להפיכתה של העיר שלנו למצליחה בתחום התיירותי. אבל, התושבים הקטנים, להם הוא לא ממש יכול לעזור.

נכון להיום, זהו המצב הנתון בשטח. למי לא פניתי, את מי לא ניסיתי לעניין בסחורה החלודה שלי. כנראה שאני לא מהווה איום על איש.

מה לא ניסיתי: שלחתי מיילים, הטרדתי טלפונית, נדנדתי בלי סוף. אפילו הסטודנטים של מוקד 106 כבר למדו לזהות את הנודניק, שיושב להם על הווריד.

גם לשכת ראש-העיר דאגה ליידע אותי כבר מספר פעמים: שהפניה שלי תזכה לתשומת לב מרובה. תודה לך לשכה יקרה.

ישנו דוקא אחד בשם קלרמן, נדמה לי סגן ראש-העיר, שהתייחס אלי פעם או פעמיים, אפילו ניסה לקדם מספר רעיונות שלי. משום מה נדמה לי שגם הוא נתקל בקיר עמוס בחוסר מודעות למתחולל בשטח. כך שכנראה גם הוא התייאש.

***

חברים, אתם לא עובדים אצלי. אבל, אתם כן מופקדים על שמירת נקיונה של העיר הזאת - העיר שחכמים הגדירו אותה כ'יפה נוף משוש תבל'.

אז נכון שלחרדים יש הרבה מה לעשות בתחום. ישנן שכונות שפשוט לא נעים להסתובב בהן, ואין כוונתי להתייחס אליהן כאן. הן הראשונות לסבול, וכל עוד לא תצא יוזמה מתוכן, גורלן נחרץ כבר.

אולם, מה תאמרו על שכונה כמו שלי, שכונת הר-נוף, שכונה שפועלת בתוכה מזה מספר שנים - קבוצת מתנדבים (די מיואשים) המנסים להזיז משהו בשטח, ללא כל הצלחה?!

אני, כמו מרבית התושבים כאן משלמים מדי חודש סכומים נכבדים לטובת שיפור חיינו. אנא, ידעו אותנו להיכן הכסף שלנו מוזרם.

בבקשה, רק אל תמכרו לנו את הסחורה השחוקה - שכבר נמאס לנו לקנות אותה: "...סליחה, איפה, ברחוב הקבלן? כן, זהו רחוב 'פרטי' ". מה פרטי? מי פרטי? אני יכול לבוא ולהניח שם קרוואן? או "... כן, בבקשה, על מה אדוני מדבר... רחוב רוז'ין, מדוע רכב הטאטוא אינו מגיע לשם? כן, כי זהו רחוב 'פרטי' ". הכל 'פרטי'? גם המדרגות המובילות מרחוב 'שאולזון' לרחוב 'אגסי' פרטיות?! ולכן הזבל שם נערם בכמויות!?

הכל 'פרטי'? יש משהו 'ציבורי'? אם כן, אנא, דאגו לו בהתאם. ובבקשה, נמאס לנו לקבל שיחות ממוקד 106 המספרות לנו על כך ש'אדוני, הפניה טופלה'.

לידיעתכם. הפניה לא טופלה. היא בסך הכל הוסרה מסדר היום. וגם על כך יש לי תיעוד - המלמד על צורת העבודה בשטח.

אבל, אני מבטיח לעשות הכל אם ירצה השם, על מנת שהיא תטופל. אם לא השנה, אז שנה הבאה. היא עוד תטופל.

אגב, אני גם יודע לומר תודה כשצריך. תוכלו להתרשם מכך באמצעות רפרוף ברשומות סמוכות.

שתהיה לכולנו שנה נפלאה, ונקיה.    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המהפכה הכתומה

עוד סימפטום נאה למהפכה הכתומה המתחוללת במחוזותינו, את הדיווח הזה מצאתי
במקומון היוצא לאור באשקלון. 

קייטנת הניקיון

 

לפנינו ציטוט נוסף מתוך העלון 'קול-ברמה', המספר על "הצלחה רבה למבצע הניקיון נושא הפרסים שנערך בימי הקיץ על ידי וועד השכונה בקרב ילדי 'רמת אלחנן' ".

 

מבצע הניקיון שהוכרז על ידי וועד השכונה, יצא לדרכו מתוך מטרה להשריש בקרב הילדים, כבר מגיל צעיר, את המודעות ואת הדאגה לשמירה על סביבתם. זו השיטה ואין אחרת.

זה מכבר טוענים אנשי חינוך, כי השיטה המוכחת והיעילה ביותר לשיפור ולהעלאת המודעות אצל הילדים בתחום הניקיון ובמרחב הציבורי בפרט הינה, להעניק להם את תחושת האחריות ולהפקיד בידיהם את הטיפול בנושא. כך יקשה עליהם ללכלך ולטנף את רשות הרבים, החל מגיל צעיר. 

הקריאה שהופנתה אל הילדים, קראה להם להתייחס אל הרחוב כאילו היה הוא ביתם הפרטי.

זאת מלבד עצם קידוש שם שמים שייגרם בזכותם, כאשר אנשים זרים ייווכחו לדעת שגם בקריה שבה מתגוררות משפחות חרדיות ישנה הקפדה על ניקיון ה'גוף' והסביבה, לצד ניקיונה של הנפש.

***

איך זה עובד?

העיקרון הוא פשוט. בכל בניין נערכים הילדים לשמור על ניקיונו,  כאשר אחד מהם, המצטיין, יזכה במתנה נאה וכל השאר יזכו בפרס סמלי.

הזכות להשתתף בהגרלה תינתן למי שצבר 50 נקודות שתינתנה לו בזכות שמירת הניקיון.

בסיום המבצע תיערך הגרלה גדולה שבה ישתתפו כלל הילדים שנטלו חלק במבצע שנערך במשך כל ימי הקיץ. בהגרלה זו יזכו 2 ילדים בפרס מיוחד.

אמנם נדמה כי ה'פרס' הגדול ביותר מגיע דוקא לוועד הקריה, אשר הוא שיוזם ומפיק את המבצעים המיוחדים ודואג את דאגת כולנו, ובפרט בנושא הניקיון.

בעצם, הזוכים הגדולים הם כלל התושבים, הם הנהנים הישירים מן המציאות הנעימה השוררת בשטח. 

***

הדברים אמנם ידועים וגלויים לכל. אולם למרבה הצער והכאב, חשוב לשוב ולשננם:

מי שדאגת כבוד שמים בראש מעייניו, עליו לדאוג כאשר הוא נחשף למציאות הכאובה שבה לכלוך רב נערם ברחובותינו בכל פינה מצויה.

נדמה כי ככל שמנסים לדבר ולחנך, להתריע ולזעוק, הדברים נופלים על אוזניים שאינן קשובות.

הילדים, ולא רק הם, התרגלו להשליך בחוצות את פסולתם, לא אחת ניתן להבחין באדם המהלך ברחוב ובידו פיסת נייר, קבלה ממוסד תורני שקיבל זה עתה או עיתון או כל נייר אחר, כשהוא משליכו לפתע מידו, מבלי לחשוב על כך, שבעצם הוא משליך פסולת ברשות שאינה שלו ומלכלך את רשות הרבים.               

גם אם מדובר רק בפיסת נייר, הרי שנייר ועוד נייר, קרטון ועוד קרטון, הופכים בסופו של דבר לערמת פסולת דוחה.

כאשר התוצאה הסופית מביאה לכך שהרחובות שלנו נראים כפי שהם נראים.

רבים מהתושבים מתריעים על המצב ומבקשים שננצל את הביטאון,  בכדי לעורר על כך ששמירת הניקיון אינה נופלת מכל שמירה אחרת.

רק בדרך זו ניתן לפעול בקרב ציבור הילדים, וגם לא מעט בקרב הגדולים.   

 

 

 

גינתו המטופחת של האמורא

כהמשך למאמרים קודמים שפורסמו בעלון 'קול ברמה' היוצא לאור בשכונת 'רמת אלחנן' שבעיר בני-ברק, ואשר הצגתים כאן, מצורף מאמר זה, העוסק בחשיבותו של הפיתוח הסביבתי, ומצדיק את המאמץ הנעשה לשם כך.

הדברים שנאמרו על ידי הרב יצחק זילברשטיין רב השכונה, מיטיבים לבטא את החשיבות שרואה הרב בעצם העיסוק בנושא, הסובל בדרך כלל מהזנחה:

 

"ברמת אלחנן בשונה משכונות חרדיות אחרות, ובפרט בבני ברק, ישנן גינות בחצרות הבתים, ומאז ייסודה של הקריה מעורר רבנו המרא דאתרא על הצורך לשמור על חזות נאה של הגינה.

במהלך השנים נשמעו לא אחת טענות בסגנון "היכן כתוב שצריך לשמור על יופייה ונקיונה של הגינה. אולי המאמץ והטרחה שצריכים להשקיע בכך, אינם מצדיקים את המאמץ?!"

תלמיד חכם הצביע בהקשר לכך, על דברי הגמרא במסכת קידושין [דף ל"ט עמוד ב'], משם אפשר להביא ראיה מוצקה לנושא זה.

הגמרא דנה שם בשאלה האם יש כלאי-זרעים בחוץ לארץ, ומביאה ראיה מרב, שזרע 'גינתא דבי רב משארי-משארי'. פירוש, שזרע את ירקות הגינה, שממנה לקחו התלמידים בישיבה את מאכלם מדי יום, בצורה של ערוגות-ערוגות.

הבינה הגמרא בהווא-אמינא, שרב זרע את הגינה בערוגות, ולא בצורה מעורבת, עקב חששו לכלאי-זרעים, ולכן הרחיק את הירקות זה מזה.

דוחה הגמרא שלא זו היתה הסיבה. ומדוע באמת נשתלו הערוגות בחצר גינת הישיבה?

מתרצת הגמרא: "אלא הכא משום נוי". פירוש, שכאשר הזרעים נראים בחצר כשהם מסודרים בערוגות-ערוגות, תורם הדבר לנוי, ליופי, כי כל הירקות נראים בחדא-מחתא - באותו גובה, באותו צבע, ולכן השתדל רב לשתול את הערוגות.

[תירוץ נוסף יש בגמרא, שרב עשה זאת כדי להקל על מי שמכין את הארוחות לתלמידים, שלא יצטרך לטרוח בלקיטת הירקות, אלא יוכל לקחת את כל הזקוק לו מן הערוגות הממוינות כבר על פי סוגי הירקות].

למדנו מכאן על החשיבות שייחס האמורא רב ל'נוי'!

ואם רב, גְדול האמוראים, עשה כך, על אחת כמה וכמה שאנחנו מחויבים בענין זה.

אם רב השתדל שהגינה שנזרעה כבר, תהיה נאה, בוודאי שיש לנקוט בכל האמצעים, לכל הפחות על מנת שלא ללכלך את הגינות שבחצרות הבתים, ולא להשליך לתוכן פסולת ושיירי ניירות ושאר חפצים".

כך מתמודדים בבני ברק מול תופעת מדביקי המודעות הפיראטיות

 

 

מעניין יהיה להמתין ולראות האם גם עירית ירושלים תאמץ מדיניות קשוחה זו בתחום פרוץ זה. או, שהסיפור הזה, כמו שהוכח עד היום, גדול על 'מדינת ירושלים'! כנראה שהרבה יותר קל לייבא לכאן תחרויות בינלאומיות ושאר אטרקציות, מאשר פשוט לטפל בבעיות הקיום. התוצאות (לא) נראות היטב בשטח. חבל מאד.

 

הניקיון - אחד מן המסמלים המובהקים של בן תורה

 

מאמר זה כקודמו, מכיל דברים נוקבים שפורסמו בירחון 'קול ברמה', וראוי כי נציגם אל מול עינינו.

הרב יצחק זילברשטיין רבה של שכונת רמת-אלחנן בבני ברק, חוזר ומציג בהם את משנתו הסדורה, שבראשה ניצבת החובה המתבקשת מבני-תורה לשמירה על הניקיון בסביבתם:  

בתקופה האחרונה חלה נסיגה בשמירה על הניקיון ברחובותינו. נדמה כי זהו הזמן להזכיר את דבריו של רבנו המרא דאתרא שליט"א, המעורר לאורך כל השנים על חובתנו כבני תורה לשמור על הניקיון ברשות הרבים.

שום צידוק ושום תירוץ לא יעמדו בפני מי שמשליך אשפה לרחוב, במתכוון או שלא. אין שום אמתלה או התנצלות שבכוחן להסביר את התופעה המבישה. ככל שהאדם מחובר יותר לתורה וליראה, כך צריכה לקנן בקרבו יותר השאיפה לניקיון ולסדר, וכפי שמסופר על רבים-רבים מגדולי ישראל.

בוודאי שאין ברצוננו לאחוז בתפקיד הקטגור, אולם המשליך כלים, בגדים, בקבוקים וכל כיוצא בזה, לרשות הרבים, צריך לפשפש היטב במעשיו, ולקבל על עצמו שמהיום והלאה הוא מיטיב עם הציבור, ולא חלילה להיפך.

אין ספק בכך שהשלכת חפץ למדרכה היא המשימה הקלה ביותר של בעל-החפץ המעוניין להיפטר מהכלי, אבל קלילות-הדעת הזו צריכה להסתיים.

כל הנושא הזה ששמו 'יחסים בין בני אדם' צריך להתקבל אצלנו כמושג רוחני עליון, מושג שגם הקב"ה רוצה, כמובן, בקיומו.

יש האומרים שהם אינם שומרים על הניקיון, משום שאין להם פנאי לכך... טענה זו לא רק שהיא מגוחכת מיסודה, אלא היא גם איננה נכונה כלל ועיקר. מפני ששמירת הניקיון איננה פונקציה של זמן. אם היינו נזהרים דיינו שלא להשליך פסולת במקום האסור, והיינו שומרים על ילדינו לבל ישחיתו גם הם את הרכוש הציבורי, לא היה צריך להקדיש זמן לנקות את הבנין.

יש לזכור שהמקום הנקי ביותר בעולם צריך להיות מקום-יישובם של בני תורה. מי כמו תורת ישראל מקפידה שהאדם ישמור על ניקיונו, ניקיון בגדיו וניקיון סביבתו, והרי אחד מסימני ההיכר של תלמיד חכם הוא על פי בגדיו הנקיים מכל רבב!

מקום-דיורם של שומרי-תורה נדרש להוות סמל ודוגמא לניקיון מופתי. דווקא בשכונה שבה מתגוררים לומדי תורה, אמורים המתהלכים בה לחוש שהתורה היא המדריכה את הדיירים בכל פרט ופרט בחייהם הפרטיים והציבוריים.

לפני מספר שנים חובר תקנון ע"י אחד מוועדי הבתים בשכונת רמת אלחנן, שכלל סעיפים רבים שהכניסו סדר בפעילות הבנין, ניקיונו וצורתו, וראויים הם לחיקוי. אלו הם דברים שהשכילו הדיירים הללו לעשות, לטובתם-שלהם.

יש להבין, כי דיירים השומרים על ניקיון הבנין וכל הכרוך בו - עושים, ראשית לכל, טובה לעצמם. הם יהיו הראשונים שייהנו מכך.

המודעות והדחיפה לכך צריכים לבוא מהמבוגרים, הם אלה האמורים להשפיע על ילדיהם ועל הדור הצעיר כולו ולהספיג בהם את שמירת הניקיון. אולם אם המבוגרים עושים ברשות הרבים ככל העולה על רוחם, הצעירים יהוו בבואה להתנהגות זו, ואי אפשר יהיה לצַפות מהם שיתנהגו אחרת.

הזכרנו פעמים רבות את הענין של חילול השם הנגרם בעקבות אי-שמירה על הניקיון. הדבר חשוב שבעתיים בתקופה כשלנו, בה מתגברת ההסתה כנגד ציבור לומדי התורה. אין כמו מקום-ישוב נקי, בכדי ליצור הערכה וכבוד כלפינו אצל אורחים המזדמנים לשכונתנו.

 

לא יקטפו הפרחים את הפרחים

 

בעבר הבאתי מספר ציטוטים שנשמעו מפיו של הרב יצחק זילברשטיין רבה של שכונת 'רמת אלחנן' בבני ברק. מאותם דברים ניבטת היטב דאגתו של הרב לסביבה. בפעמים רבות, הוא חוזר וקורא ושוב חוזר, ומבקש מקהל עדתו, מבוגרים עם נערים, כי ינקטו משנה זהירות והקפדה בכל הקשור לשמירת הסביבה, איכותה וניקיונה.

רשימה זו כקודמותיה מבטאת את החשיבות שמייחס הרב לנושא זה, הטעון שיפור רב.

בהכירי את המציאות, שבה לא רבים הם הקולות המהדהדים ברשות הרבים בתחום זה, ראוי שדבריו של הרב ישמשו כדוגמת מופת, וכתמרור דרך, עבור רבים מאתנו הרואים בעיסוק בנושאים אלו, דבר משני וזניח.

המשקל הרב שמעניק להם הרב, מוכיח שוב ושוב, עד כמה ראוי לפעול, ועוד כמה יש לנו להתקדם, עד להשגת התוצאה הרצויה.     

מאמר זה כקודמיו נשלח אלי על ידי הרב משה מיכאל צורן, אחד מן הכותבים הוותיקים בעיתון 'המודיע', אשר בנוסף, מקדיש מזה שנים ארוכות, חלק ניכר מעתותיו להבאת דבריו של הרב אל ציבור גדול הנהנה מכל מילה היוצאת מפיו.

הדברים רואים אור מידי כחודש בירחון 'קול ברמה' שהרב צורן משמש בו גם ככותב את רוב ככל המאמרים המופיעים בו, גם כעורכו, וגם כמו"ל.

ברשותו ובאדיבותו הדברים מתפרסמים כאן בצורתם המקורית, וכאמור, הם מבטאים היטב את היחס הנכון, האמור לשרור בקרבנו ביחס לסביבה: 

***

התקבלו לאחרונה טענות על אודות ילדים הפוגעים בפרחי הפארק, ואינם מאפשרים להם לצמוח, וכן מזיקים את המכשור המוצב בגן כמו ממטרות, צינורות השקיה וכדומה.

לא די שבמעשים אלה פוגעים הילדים בראש ובראשונה בעצמם ובסביבתם הקרובה, שהרי הפארק נועד עבורם ולהנאתם, עוד הם משחיתים בכך את הנשמה שבקרבם, "כי לכל פרח יש מלאך האומר לו גדל, ומי שמפריע להם  לגדול, כיצד יבקש מהקב"ה שהוא יגדל?" - כתב הרב מרא דאתרא לפני מספר שנים, במכתב שהפקיד בידיו של האחראי על הפארק.

את מכתבו פתח הרב בפניה להורים: "כולנו רוצים לראות נחת מילדינו וכולנו רוצים שיגדלו לתלמידי חכמים, אך אסור להם להפריע לפרחים לגדול, כי לכל פרח יש מלאך וכו' ".

הרב פונה אל הילדים והוריהם וכותב: "וכמו כן מתבקשים הילדים והוריהם לשמור על תקינות המתקנים והממטרות והניקיון, כי בתיבת נח למדנו כמה חמור הוא הגזל ובפרט גזל הרבים שקשה מאוד להשיבו".          

לצערנו, פשטה נורמה בלתי-מובנת, שכאשר מדובר בצרכי ציבור וברכוש הציבור, אין מגלים נכונות לעמוד על המשמר ולפקוח עין שלא לגרום נזק. זאת בניגוד גמור ליחס שמגלה האדם לרכושו הפרטי, עליו הוא משגיח בשבע עיניים, ואכפת לו על כל נזק קטן הנגרם לו.

לא פעם מזדמן לראות ילדים ההולכים ממש בין הפרחים שניטעו זה עתה, ורומסים ברגליהם עשרות רבות של שתילים צעירים וטריים, שזה להם יומם הראשון בפארק. כאשר ההורים מצדם מסוגלים לשבת על הספסל במנוחה, לראות את המתרחש מול עיניהם, מבלי להגיב, הכיצד יתכן הדבר?!       

ושוב עולה מאילה השאלה המתבקשת: וכי מותר לגזול את הרבים?! בלא מעט הזדמנויות התריע הרב מרא דאתרא וציטט בשם קדמונים: כי ישנם מקרים שבהם אחד הילדים מפתיע את הוריו, ולאחר תקופה של שנים ארוכות שבהן למד בהתמדה מרובה, הצטיין במידות טובות וביראת שמים טהורה. הוא מתדרדר לפתע-פתאום ללא כל סיבה מובנת, עד שכמעט שאי אפשר להקימו.

ההורים המודאגים באים ושואלים מדוע ולמה, הלא לא התרחש שום דבר חריג שבעטיו סרח הבן?! והם אינם יודעים כי כאשר ישבו עם הבן-יקיר, כשהיה עוד בגיל צעיר מאד, ולא מחו בו על גזל הרבים, והילד המשיך במעלליו גם אם לא עשה זאת בכוונה זדונית, הרי שלכל דבר יש חשבון ואין שום דבר ההולך לאיבוד.       

ובאמת שאי אפשר לבוא בטענה אל ילד בן שנתיים-שלוש, הבוחר לו את מסלול הטיול שלו דוקא בין הפרחים, בתוך הערוגות ומרבדי השושנים. אם לא יהיה מי שיסביר לו שהמעשה אינו הגון, הוא לא יתפוס זאת בכוחות עצמו.  

***

הפארק, חשוב לזכור, נועד לאפשר לנו את הרחבת-הדעת הזקוקה כיום לכל בן-אנוש, קל בן בנו של קל וחומר לבני תורה, המאמצים את מוחותיהם וזקוקים לעיתים למעט מנוחה. מי, אם לא אנחנו, נשמור על ילדינו לבל יקלקלו את המראה המרענן הנשקף מהגינה?! מי, אם לא ההורים, ישמרו על ה"פרחים" שלהם וילמדו אותם לשמור על הפרחים שבפארק?! 

התופעה הנזכרת (אותה בחר לפרסם הרב צורן לקראת חג השבועות) באה לידי ביטוי נמרץ יותר, עם התקרב חג השבועות, עידן של פריחה לכלל ישראל - שקיבלו אז תורה מסיני והפכו לבניו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. לומדי תורה חווים את הפריחה הזאת בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם. בני תורה אנחנו, בנים לכל דבר, ולכן אין שמחה כשמחתנו ביום נתינת התורה וירידתה לעולם.                

כיון שכך, עוולה גדולה היא לבוא דווקא לקראת חג השבועות, יום מתן תורתנו, ולהשחית את מראה הפארק ע"י קטיפת הפרחים המלבלבים שם בימים אלה.

מזה כמה שנים שאנו מתריעים על כך, ועדיין יש מקום להזכיר לכלל  ההורים כי ידאגו להשגיח על ילדיהם לבל יכשלו באיסור דאורייתא של גזל, כדי לקיים את המנהג הנאה של קישוט הבית בפרחים.     

גם בנושא זה פרסם הרב מרא דאתרא מכתב מיוחד תחת הכותרת "מצוה דרבנן הבאה בעבירה דאורייתא". וכך כותב הרב:

"מנהג ישראל מקדמת דנא לקשט ביתם בירקות ופרחים זכר למתן תורה. אך דא עקא, השטן שעינו צרה במצוות שמקיימים בני ישראל, מפתה את צעירי בני ישראל לעבור על איסור דאורייתא של גזל כדי לקיים המצוה של המנהג. אנו עושים זכר לעשרת הדברות, שבהם נאמר לא תגנוב על ידי גניבה. לכן באתי בבקשה לתושבי שכונתנו היקרים, להזהיר גדולים על הקטנים: לבל יקטפו פרחים מ'פארק ברוקלין' (הניצב בפאתי השכונה), דבר שיש בו משום גזלת כספי הציבור - פעמים שעל ידי קטיפת פרחים נגרם הרס לצמחיה כולה. כמו כן אבקש מאד לא לקטוף מרשות שאינה שייכת לקוטף.

***

אני הקטן, כיהודה ועוד לקרא, מצטרף לדבריו הברורים והנוקבים של הרב, מהם עולה ומהדהדת התקווה העזה להרגשת השינוי המיוחל בסביבתנו, הן במישור הרעיוני, והן במישור המעשי.